<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער שלישי</h1>
<h2>דף ט.</h2>
כל טריפות שמנו חכמים בבהמה ובעוף, אין צריך מדאוריתא לחזר אחריהן ולבדוק אם ניקב קרום של מוח או שניקב הלב וכיוצא בזה, ואפילו בריאה אין צריך לבדוק מן התורה, דרוב בהמות כשירות הן. ורובא דאורייתא הוא וכדדייקינן לה בפרק קמא דחולין (י"א, א') ומייתינן מראשה של עולה ופסח ועגלה ערופה ושעיר המשתלח ומכה אביו וכולה, כדאיתא התם. ואפילו מדרבנן לא חייבו לחזר ולבדוק. אבל בסירכות שבריאה, הואיל והדבר מצוי וניכר לעינים הצריכו לבדוק לכתחילה. הא לא בדק ונאבדה הריאה או שנחתכה ואי איפשר לבודקה כשירה, שחזקתה כושר. ולא עוד אלא אפילו נטלה זאב או כיוצא בו והחזירה כשהיא מנוקבת כשירה, דתולין נקיבתה בזאב. דגרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין (ט', א') אמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה, נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה. ואקשינן ונימא נשחטה הותרה, ופרקינן הא קמ"ל דאע"ג דאיתליד בה ריעותא, כדבעא מיניה ר' אבהו מרב הונא בא זאב ונטל את בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין מהו, מי חיישינן שמא במקום נקב נקב או לא, אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דדווקא בני מיעים אבל ריאה לא, לפי שהיא עלולה לסירכות ולנקבים, ואין ריאה בכלל בני מיעים. ואין הדברים הללו מחוורין, דהא רב הונא כללא קא כאיל ואמר נשחטה בחזקת היתר עומדת, אלמא אפילו בלא שום בדיקה עומדת בחזקת היתר. ועוד יש לי ראיה גמורה מדאמרינן בפרק אלו טריפות (מ"ט, א') ניקבה ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא תלינן בטבחא או לא, ואסיקנא תלינן, דהא תלינן בזאב. אלמא אף בריאה אמרו כן מפורש דתלינן בה בידא דטבחא ובזאב. עוד יש לנו ראייות אחרות כתובות אצלינו בחידושי חולין. ומאיין לנו שהצריכו חכמים בדיקה בריאה לכתחילה, גרסינן בפרק אין צדין (ביצה כ"ה, ב') נטיעה מקטעת רגליהן דקצביא ודבועלי נידות, כלומר שאדם ממתין לנטיעה שלש שנים ימי ערלה והקצבים אינן ממתינין לבהמה עד שתיבדק. וגרסינן בירושלמי במסכת ביצה (פ"ג, ה"ד) ר' יודן בעי דמאי מדבריהם וראית טריפה מדבריהם, כמה דתימה רואין את הטריפה ביום טוב דכוותה מפרישין את הדמאי ביום טוב. ועל כרחין היינו בספק טריפה, דאילו ודאי טריפה לאו מדבריהם היא אלא דאורייתא היא. ועוד אמרו בילמדנו אמר ר' יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת, והרי בניך משמרין כל המצוות שניתנו להם ועומדין בהן, וביותר אדם מישראל לוקח בהמה שה או עז או כבש או שור ושוחט ומפשיט ורוחץ, בודק בריאה ונמצא טריפה מונע ואינו אוכל. הוי אומר אמרת י"י צרופה. ומיהו בדיקה זו ודאי מדבריהם היא כדאמרן, דאילו מדאוריתא הא אסיקנא בפרק אין צדין (ביצה כ"ה, א') הפשט וניתוח [לעולה ואין הפשט וניתוח] לקצבים. וכן המנהג בכל ישראל לבדוק בסירכות שבריאה. וכל הפורץ ואוכל בלא בדיקה פורץ גדר וישכנו נחש של דבריהם.
<h2>דף לב:</h2>
גרסינן בפרק השוחט אמר ר' שמעון בן לקיש שחט את הקנה ואחר כך ניקבה הריאה כשירה. אמר רבה לא אמר ר' שמעון בן לקיש אלא בריאה, הואיל וחיי ריאה תלויין בקנה, וכיון שנשחט הקנה או רובו כמאן דאיהו והריאה בדיקולא דמיאן, אבל ניקבו שאר בני מיעיים לא, דעדיין לא הוכשרה הבהמה עד שישחט הוושט, ויש טריפות לחצי חיות. מתקיף לה ר' זירא כיון שנולדו בה סימני טריפה והתרתה, מה לי בריאה מה לי בבני מיעיים, דקסבר ר' זירא שאין טריפות לחצי חיות. ואמרינן והדר ביה (רבא), ממאי, מדבעי ר' זירא ניקבו בני מעיים בין סימן לסימן מהו. כך גרש"י ז"ל. ופירושא הכין והדר ביה ר' זירא מהא דקאמר שאין טריפות לחצי חיות, וממאי ידעינן דהדר ביה, מדבעי בפרק המקשה שחט את הקנה וניקבו בני מעיין קודם שישחוט הוושט מהו, מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני, כלומר לטהרה מידי נבילה, או לא, דכיון דסימן ראשון בא להכשיר ולטהר, וסימן שני אע"פ שאינו בא להכשיר שהרי ניקבו בני מיעיין ויש טרפות לחצי חיות מכל מקום גם הוא בא לטהרה מידי נבילה, אם כן יצטרף ראשון לו, או דילמא כיון דשני לא בא להכשיר לא יצטרף לו הראשון אף לטהר מידי נבילה. אלמא סבירא ליה דיש טריפות לחצי חיות והדר ביה מיהא דהכא. ואמר רב אחא בר רב לרבינא לעולם לא הדר ביה, אלא מיסבר סבר דאין טרפות לחצי חיות, ובעיא דהתם אליבא דרבה דאמר דלא אמר ריש לקיש אלא בריאה הואיל וחיי ריאה תלויין בקנה הוא דבעא. ולפי גירסא זו ר' זירא מיקל מדרבה, ובין ניקבה הריאה ובין ניקבו בני מעיין כשירה, שאין טריפות לחצי חיות. וכן דעת ה"ר זרחיה הלוי ז"ל. ולפיכך קיימא לן כריש לקיש דמחמיר טפי, דבשל תורה הלך אחר המחמיר.
ולענין שחט את הקנה וניקבה הריאה, לפי הפירוש שפירשנו בדר' זירא קיימא לן כר' שמעון בן לקיש דכשירה, דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, וכל שנשחט הקנה הרי הריאה כמאן דמנחא בדיקולא. ואע"ג דאמר ריש לקיש בפרק השוחט, גמרא רוב אחד בעוף (כ"ט, ב') אינה לשחיטה אלא לבסוף, ההיא משמיה דלוי סבא אמרה. ודווקא בשחט את הקנה וניקבה הריאה, אבל ניקבו שאר בני מעיין לא. והוא הדין לשחט את הוושט וניקבו בני מיעיין, שחיי בני מיעיין תלויין בוושט, אבל ניקבה הריאה לא, דיש טרפות לחצי חיות. ואע"ג דר' זירא פליג עליה דרבה ואמר מה לי ריאה מה לי בני מיעיין, ולומר שאין טריפות לחצי חיות, כיון דרבה מחמיר, בשל תורה הלך אחר המחמיר. והרב אלפסי לא כתב הא דריש לקיש בהלכות, ונראה שאינו תופס אותה בהלכה. וכן ראיתי כתוב משם ה"ר אברהם בר' דוד זצ"ל, ונתן טעם לדבריו שאפילו ריש לקיש איפשר דהדר ביה, מדאוקי (שם ל"ב, ב') מתני' דאלו טריפות נקובת הוושט ופסוקת הגרגרת בששחט שלא במקום חתך, וכל ששחט שלא במקום חתך כדבר אחר גרם לה ליפסל דמי, ואקשינן ומי אמר ריש לקיש הכי, והאמר ריש לקיש שחט את הקנה וניקבה הריאה כשירה, אלמא כמאן דמנחא בדיקולא דמיא, הכא נמי כמאן דמנח בדיקולא דמי ולא תיהני ליה שחיטתה. אלמא הני תרתי דריש לקיש קשיאן אהדדי, ומיהדר הוא דהדר בחדא מינייהו, ולא ידעינן הי מינייהו דאחריתי, והילכך לא עבדינן עובדא כי הא לקולא. ויש מפרשים דר' זירא מחמיר מדריש לקיש, והכי קאמר והדר ביה ר' זירא מיהא דאמר דאין טרפות לחצי חיות, ממאי, מדקא בעי ניקבו בני מיעיין וכו', אלמא אף לדידיה יש טרפות לחצי חיות כרבה, ואמר רב אחא לעולם לא הדר ביה, דעדיין קושייתו במקומה עומדת, דאם איתה דבניקבה הריאה כשירה אף אנו היה לנו לומר מן הדין דאפילו ניקבו בני מיעיין כן, אבל לדידיה לא סבר ליה מעולם כן, ולדבריו דרבה הוא דקאמר ליה לדידך דסבירא לך כריש לקיש, אף בניקבו בני מיעיין היה לך לומר כן. והילכך ר' זירא חולק הוא לגמרי אדריש לקיש. וכלשון הזה כתבו משמו של ר"ח ומסקינן לעולם לא הדר ביה, ור' זירא לדבריו דרבה קאמר, כלומר לדבריך שאתה מתיר בריאה, התיר כל נקב שניקבו בני מיעיין, אבל לר' זירא אפילו אם ניקבה הריאה טריפה סבירא ליה. ואין זה מחוור בעיניי, שאם כן לא הוה ליה למימר לדבריו דרבה קאמר, אלא לדבריו דריש לקיש דמרה דשמעתא הוא ועליה הוא דפליג ר' זירא, דלדידיה יש טריפות לחצי חיות סבירא ליה, אבל לריש לקיש כיון דמכשר בריאה על כרחין אית ליה דאין טריפות לחצי חיות. ומיהו איפשר לפרש לדבריו דרבה קאמר למה אתה מפרש דברי ריש לקיש בשניקבה הריאה דווקא, דלדידיה לא שנא ניקבה הריאה ולא שנא ניקבו בני מיעיין, ולדידיה לא סבירא ליה הכי לא בריאה ולא בבני מיעיין, דחיי ריאה תלויין אף בוושט וחיי בני מיעיין תלויין בקנה, דתרוויהו ינקי מהדדי. ויש גורסין והדר ביה מדבעי, כלומר ממאי דקאמר הכא לרבה שמעינן דהדר ביה מההיא דבעי התם, ודחי רב אחא דלא הדר ביה מההיא, והכא לדבריו דרבה קאמר. והפי' אחד לגירסא זו ולגירסא האחרת. וכיון דר' זירא חלוק על ריש לקיש ומחמיר, כוותיה עבדינן. ועל כן השמיטה הרב אלפסי ז"ל. ומכל מקום מסתברא דהלכה כריש לקיש, חדא דכיון דאמרינן והדר ביה ר' זירא ולומר דסבירא ליה כרבה, האי טפי עדיף דלישנא דגמרא הוא, מדרב אחא דדחי לעולם לא הדר ביה. ועוד מדפריש רבה מימריה דריש לקיש, ש"מ מיסבר סבר לה כוותיה, והוה ליה ר' זירא יחיד לגבייהו, ואין הלכה כיחיד במקום רבים. ועוד מדקאמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדריש לקיש אין מזמנין גוי על בני מיעיין ולומר דכמאן דמונחין בדיקולא דמיאן, ש"מ כוותיה סבירא ליה. ואם תאמר שאני התם שנשחטו שנים או רוב שנים, אם כן אמאי תלי לה בדריש לקיש, אפילו לכולי עלמא נמי. ומיהו ברייתא דקתני חותך כזית מבית שחיטתה וממתין לה עד שתצא נפשה ואחד גוי ואחד ישראל מותרין בו, לא פליגא אדריש לקיש, דאם כן לותבה מינה, אלא דקושטא דמילתא התם שאני, דכיון שהיא בת שחיטה ושחיט לה ישראל דבר אכשורי בשחיטה הוא ושחט בה שנים או רוב שנים, כשם שנכשרה לישראל כך נכשרה לגוי. מכל מקום רב אחא בר יעקב משמע דסבירא ליה כוותיה כדאמרן. והילכך נראה לי דהלכה כריש לקיש. והיכא דניקבה הריאה או בני מיעיים קודם שחיטת רוב הסימן, בהא לא צריכא למימר דטריפה. ולא עוד אלא היכא דשחט מיעוטו של וושט, ונקרעו צדדי הוושט שנשחטו, או שנכוו באש, טריפה, כאילו נקרעו או נשרפו באש הצדדין שלא נשחטו. והראיה, מדאמרינן בפרק קמא דחולין (ח', א') אמר ר' זירא ליבן סכין ושחט בה, כשירה, חידודה קודם לליבונה. ואקשינן עליה והאיכא צדדין, ופרקינן בית השחיטה מירווח רווח. אלמא אי לאו הכי אסירא משום דנגע הסכין בצדדין שנשחטו ונשרפו. ועוד ראיה מבדיקת סכין, דקיימא לן כמאן דאמר (י"ז, ב') צריכא אתלת רוחתא, ואפילו למאן דאמר דאינה צריכה אתלת רוחתא, הא טעמא קאמר (שם) משום דבית השחיטה מירווח רווח כדר' זירא, אלמא לכולי עלמא אי לאו משום דבית השחיטה מירווח רווח שחיטתו פסולה. [ולזמן גוי על בני מעיין, אי נמי על בשר הפורש מן הבהמה קודם שתצא נפשה, אם בהמה טהורה דבת שחיטה היא ונשחטה על ידי ישראל דבן שחיטה הוא, מותר, אבל בבהמה טמאה ואפילו על ידי ישראל, ואי נמי בבהמה טהורה ועל ידי נכרי, בשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה, אסור לזמן עליו את הנכרי ואפילו לאחר שתצא נפשה של בהמה. ואע"פ שהר"ם במז"ל לא כתב כן, שהוא ז"ל פסק בספר שופטים (פ"ט ממלכים הי"ג) דלישראל שרי ולגוי אסור. ולא ידעתי טעם לדבריו, שבאותה ברייתא מפורש כן, ואיתא בפרק העור והרוטב (קכ"א, ב')].
<h2>דף לג.</h2>
אמר רב אחא בר יעקב שמע מינה מדר' שמעון בן לקיש מזמנין ישראל על בני מעיין ואין מזמנין גוי על בני מעיין, כלומר כיון דסבירא ליה לריש לקיש דכל שנשחטו הסימנין, בני מיעיין כמאן דמנחן בדיקולא דמיין, הרי הן לאחר שחיטת הסימנין כאילו פירשו מן הבהמה מיד קודם שתצא נפשה, וישראל דבשחיטה תליא מילתא כיון דאיכא שחיטה מעלייתא אשתרו להו, גוים דבנחירה סגי להו ובמיתה תליא מילתא כאבר מן החי דמו. תניא דלא כרב אחא בר יעקב הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה, [חותך כזית בשר מבית שחיטתה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה], ואחד גוי ואחד ישראל מותרין בו. ודווקא בבהמה כשירה ובששחטה ישראל הוא דמותר לזמן עליהן גוי ולהאכילו מן הבשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה, דכיון דבהמה בת שחיטה היא וישראל דשחטה בר אכשורי בשחיטה הוא, הרי היא ניתרת על ידו כאילו מתה לגמרי. ותדע לך דהא בשחט את הקנה אע"ג דאמרינן דדמיא ריאה כמאן דמנחא בדיקולא, לאו כמונח בדיקולא לגמרי קאמרינן, דאילו פירשה הריאה מן הבהמה קודם שישחט הוושט לית דין ולית דיין דריאה אסירא, אלא דלגבי נקיבתה הוא דאמרינן דלא מיטרפא, דכמתה הריאה דמיא ותו לא מיטרפא, ואילו נשחטו כל הסימנין, אע"פ שחתך בני מעיים ופירשו לגמרי קודם שתצא נפשה כשירין, משום דכמתה גמורה שווייה רחמנא להתירה באכילה, הילכך בין לגוי בין לישראל מותרת. אבל בבהמה טמאה ואפילו נשחטה על ידי ישראל, ואי נמי בבהמה כשירה ועל ידי גוי, לא, וכדאיתא ברישא דהא ברייתא בפרק העור והרוטב (קכ"א, ב'), לפי שלא התירה התורה בשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה אלא בפורש לאחר שחיטה, ושחיטת גוי אינה שחיטה וכן שחיטת ישראל בבהמה טמאה אינה שחיטה.
<h2>דף לז.</h2>
שנינו בפרק השוחט השוחט את המסוכנת, רבן גמליאל אומר עד שתפרכס ביד וברגל, ר' אליעזר אומר דיה אם זינקה. אמר ר' שמעון אף השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כותלים מלאים דם, כשירה, שזינקה כמדת ר' אליעזר. וחכמים אומרים עד שתפרכס ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה. אחת בהמה דקה ואחת בהמה גסה. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה, פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש. בד"א בשהייתה בחזקת מסוכנת, אבל אם היתה בחזקת בריאה, אפילו אין בה אחד מכל הסימנין הללו כשירה. וגרסינן עלה בגמ' מסוכנת ממאי דשריא, ואמאי תיסק אדעתין דאסירא, דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ, חיה אכול, שאינה חיה לא תיכול. ואסיקנא דשריא דכתיב וחלב נבילה וחלב טריפה ייעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו, חלב חלב למה לי, זו היא שאין חלבה חלוק מבשרה, ויש לך אחרת שחלבה חלוק מבשרה, ואי זו, זו מסוכנת. ואיבעית אימא מהכא דכתיב ואמר אהה י"י אלהים הנה נפשי לא מטומאה נבילה וטריפה לא אכלתי מנעוריי ועד עתה, שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם, אי אמרת בשלמא מסוכנת שריא היינו רבותיה דיחזקאל, אלא אי אמרת אסירא מאי רבותיה דיחזקאל. ובשם הגאונים ז"ל אמרו דדווקא בשל ישראל הותרה ומשום הפסד ממונו, אבל בשל גוי אסור. והר"מ ב"ן ז"ל כתב שגם זו ממדת החסידות. וגרסינן התם (ל"ז, ב') היכי דמיא מסוכנת, אמר רב יהודה כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, רב הונא בר שלמיא משמיה דרב אמר אפילו אוכלת בקעיות רמי בר יחזקאל אמר אפילו אוכלת קורות. ואי זהו פירכוס, אמר שמואל (ל"ח, א') כל העושה דברים שאין המתה עושה. ואלו דברים שהמתה עושה, אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל היתה ידה כפופה ופשטתה, דברים שהמתה עושה; פשוטה וכפפתה, דברים שאין המתה עושה. מאי קמ"ל, תנינא בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה, הא החזירה כשירה, אי ממתני' הוה אמינא הני מילי כגון שהיתה ידה כפופה ופשטתה וחזרה וכפפתה, אבל פשוטה וכפפתה לא, קמ"ל. וקיימא לן כשמואל, דהא לא אשכחן מאן דפליג אדשמואל. והילכך אפילו היתה פשוטה וכפפתה הרי זה פירכוס. אמר רב נחמן בר יצחק פירכוס שאמרו בתחילת שחיטה. אמר רב נחמן בר יצחק מנא אמינא לה, דתנן אמר ר' שמעון אף השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כותלים מלאים דם כשירה, שזינקה, כמדת ר' אליעזר, ואמר שמואל כותלי בית השחיטה שנינו, ואי אמרת בסוף שחיטה, ניחוש דילמא בתחילת שחיטה זינקה. רבה אמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה. פי' בסוף שחיטה ממש, לאפוקי אפילו באמצע שחיטה דלא. ואיכא למידק והא שפיר קא דייק רב נחמן בר יצחק ממתני' דעל כרחין בתחילת שחיטה הוא, דאי לא, ניחוש דילמא בתחילת שחיטה זינקה. יש לומר דרבה לית ליה דשמואל דאמר כותלי בית השחיטה שנינו, אלא מאי כותלים, כותלי הבית, ומשכחת לה ששחט באמצע הבית ובסוף שחיטה נתקרב אצל הכתלים, דעל כרחין כשזינקה בכתלים בסוף שחיטה זינקה. וקיימא לן כרבה. ואמר רבא הילכתא כי הא מתניתא בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה, החזירה כשירה. בד"א ביד, אבל ברגל בין שפשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה כשירה. בד"א בדקה, אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין שכפפה ולא פשטה בין שפשטה ולא כפפה כשירה. ועוף אפילו לא ריפרף אלא בעינו אחת וכישכש בזנבו הרי זה פירכוס. ויש נוסחאות דגרסי אפילו לא ריפרף אלא בגפו. וכן הלכה. וכישכוש זנב נמי הוי פירכוס אפילו לבהמה, כסתם מתני', ור' אלעזר בר' יוסי דאמר משמיה דר' יוסי אין זה פירכוס, פליג אמתני', ואנן קיימא לן כסתם מתני'. ודקתני בברייתא ובעוף אפילו לא כשכש אלא בזנבו, לאו למימרא דבבהמה לא, אלא עוף איצטריכא ליה, דכיון דכשכוש זנב בעוף דבר קל הוא הייתי סבור דלא הוי פירכוס, קמ"ל. והטילה רעי נמי במתרזת הוי פירכוס, כדרב דאמר גועה והטילה רעי וכשכשה באזנה הרי זה פירכוס, ואוקימנא במתרזת, אבל שותתת לא. וכן נמי גועה בדעבה קליה, אבל בדעמי קליה לא. וכן הלכה. גרסינן בפרק ראשון של מסכת ע"ז (ט"ז, א') חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.
<h2>דף מב.</h2>
נפסק חוט השדרה טריפה, אבל נסדק לאורכו או ניקב כשירה, שהרי שנינו נשברה השדרה ונפסק החוט שלה טרפה. ותניא בברייתא (מ"ה, ב') חוט השדרה שנפסק ברובו דברי ר', ר' יעקב אומר אפילו ניקב. הורה ר' כר' יעקב. רב הונא אמר אין הלכה כר' יעקב. וכמה רובו, אמר רב רוב עורו, ואמרי לה רוב מוחו. למאן דאמר רוב מוחו כל שכן רוב עורו, למאן דאמר רוב עורו אבל רוב מוחו אמר לך אם רוב עורו קיים מוח זה לא מעלה ולא מוריד. והלכה כמאן דאמר רוב עורו, דגרסינן התם רב נתן בר אבא הוה יתיב קמיה דרב, בדק ברוב עורו וקא בדיק ברוב מוחו, אמר ליה אם רוב עורו קיים מוח זה לא מעלה ולא מוריד. ומכל מקום אם נתקלקל הרבה ונפסד המוח הרי זה כאילו ניטל אף עורו, לפי שאינו יכול לעמוד והרי הוא כאילו אינו ואין לך הפסק גדול מזה, דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי הומרך פסול נתמסמס כשר, בי רב אמרי נתמסמס פסול. ורבינו שלמה ז"ל גריס בדר' יהושע בן לוי נתמסמס פסול. וכן הלכה דבין כך ובין כך פסול. ואי זו היא המרכה ואי זו היא מסמסה, המרכה שנשפך כקיתון, מסמסה שמעמידו ואינו יכול לעמוד. בעי ר' ירמיה אינו יכול לעמוד מפני כבדו מהו, כלומר מי נחוש שמחמת חולי הוא שאינו יכול לעמוד או נתלה להקל ונימא דמחמת שהוא כבד יארע לו כן כיון שלא ניכר בו לא המרכה ולא מסמסה, וסלקא בתיקו. ובקצת פירושי רש"י ז"ל מצאתי כתוב וכל תיקו דאיסורא לחומרא. בי רב אמרי נתמסמס פסול נתמזמז כשר. ופרש"י ז"ל נתמזמז, נתרוקן המוח מקצתו מאיליו. ויש לפרש נתנדנד מחמת שנפלה הבהמה ונתנדנד מוח שבחוט השדרה, כההוא גברא (בגמ' שם) דטרייה לרישיה, ואמר לוי נתמזמז מוחין דדין.
ניטלה הכבד טריפה. שנינו בפרק אלו טריפות ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום טריפה. וברוב הנוסחאות שנינו באלו כשירות בבהמה (נ"ד, א') ניטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית. והוו תרי סתמי, לסתמא קמא אפילו נשתייר ממנה כל שהו כשירה, דהא לא נשתייר הימנה כלום קתני, הא נשתייר כלום ואפילו כל שהו כשירה. ואקשינן סתמא אסתמא בגמרא (מ"ו, א') טעמא דלא נשתייר כלום, הא נשתייר כלום כשירה אע"ג דלא הוי כזית, והא תנן נטלה הכבד ונשתייר ממנה כזית כשירה, הא לא נשתייר כזית טריפה. ופרקינן אמר רב יוסף לא קשיא, הא ר' חייא הא ר' שמעון בר', כי הא דר' חייא זריק ליה ור' שמעון מקמץ ליה. וסימניך עשירים מקמצין. ור' יוחנן פסק כמאן דאמר בכזית, דגרסינן בריש פרק אלו טריפות (מ"ג, א') אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כדברי האומר כזית. ואקשינן עלה והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה, כלומר ומאי אולמא דסתמא דסופא מסתמא דרישא. ואיכא למידק דדילמא משום דאזיל בתר סתמא בתרא, דבחדא מסכתא יש סדר, וכל שכן בחד פירקא. והגירסא הנכונה דגרסינן באלו כשרות נטלה הכבד ונשתייר בה כל שהוא. וכן היא במקצת הספרים. והתם (מ"ו, א') לא גרסינן והא תנן, אלא והא תניא, דבברייתא הוא דתניא ונשתייר ממנה כזית, ולפיכך כי אמר ר' יוחנן הלכה כמאן דאמר כזית, דינא הוא דניקשי עליה והא אמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה. ופרקינן אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן. ולעניין פסק הלכה קיימא לן כי הא דאמר רב יצחק משמיה דר' יוחנן דבעינן כזית. ועוד דכולה סוגיין כוותיה אזלא, וגרסינן התם (מ"ו, א') ההוא פולמוסא דאתא לפומבדיתא, ערקו רבה ורב יוסף מקמיה, פגע בהו ר' זירא אמר להו ערוקאי, כזית שאמרו במקום מרה. רב אדא בר אהבה אמר במקום שהיא חיה. אמר רב פפא הילכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה. וכזית שאמרו שיהא שלם כדרכו במקום אחד, דבעי ר' ירמיה מתלקט מהו, כרצועה מהו, פי' אע"פ שהכל במקום מרה ובמקום שהיא חיה. בעי רב אשי מרודד מהו. וסלקא בתיקו ולחומרא. ושיעור כזית זה אפילו בשור הגדול. ובעופות מסתברא שהכל לפי גודלו של עוף והכל לפי קוטנו. ואם נידלדלה כל הכבד ממקום שהיא מחוברת שם אלא שהיא עדיין מעורה בטרפשין כשירה, דבעא מיניה ר' זריקא מר' אמי נדלדלה הכבד ומעורה בטרפשין מהו, אמר ליה דילדול זה איני יודע מהו, אי למאן דאמר כזית במקום מרה איכא, אי למאן דאמר כזית במקום שהיא חיה איכא. וכן הלכה.
הריאה שניקבה. תנן הריאה שניקבה או שחסרה. ר' שמעון אומר עד שתינקב לבית הסמפונות. ואוקימנא בגמ' (מ"ז, ב') דנחסרה מבחוץ קאמר אבל מבפנים לא, דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון. והא דקתני ניקבה או שחסרה לאשמועינן דר' שמעון לא אמר אלא בנקבים שאין בהן חסרון אבל בנקבים שיש בהן חסרון מודה. ואפילו הכי לית הילכתא כר' שמעון, דאמרינן עליה בגמ' (מ"ט, א') אמר ר' יצחק בר אמי אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' שמעון. ולית הילכתא כר' שמעון. אלא כל שניקב קרום שלה טריפה. ושני קרומות יש לה לריאה, ואם ניקב זה בלא זה כשר. דגרסינן בריש פרק אלו טרפות (מ"ו, א') רב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עילאה, ואמרי לה קרמא תתאה. אמר רב יוסף בר מנייומי אמר רב נחמן וסימניך כתונא דוורדא דמתנחא בה ריאה. כלומר עד שתינקב הכתונת האדומה כוורד שהוא הקרום התחתון שעל הריאה שהוא אדום, כדאמרינן (שם) האי ריאה דאגליד כאהינא סומקא. ואמרינן התם פשיטא אינקיב עילאה ולא אינקיב תתאה, תתאה מגין, דאמר רבה ריאה דאגליד כאהינא סומקא כשירה. אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה, מגין או לא מגין, פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר מגין וחד אמר לא מגין. והילכתא מגין, מדרב יוסף, דאמר רב יוסף האי ריאה דאוושא, אי ידעינן מהיכא אוושא, מותבינן עלה גילא או גדפא או רוקא, אי מבצבצא טריפה אי לא כשירה, ואי לא ידעינן מהיכא אוושא, מייתינן משיכלא דמיא ומותבינן לה בגויה, חמימי חמימי לא משום דמכווצא, קרירי קרירי לא משום דמטרשי לה, אלא בדקינן לה בפושרי, אי מבצבצא טריפה ואי לא כשירה, מאי טעמא תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב והאי דאוושא זיקא דביני ביני. אלמא אינקיב תתאה ולא אינקיב עילאה כשירה. [והילכך אי לא אינקיבו תרוייהו כשירה]. ואם ניקבו זה שלא כנגד זה, מסתברא שהיא כשירה, וכענין שאמרו (מ"ג, א') בקרקבן וכיסו שאם ניקב זה בלא זה כשר. ואם ניקבה הריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא [תלינן בטבחא וכשירה. דגרסינן בפרק אלו טרפות (מ"ט, א') ניקבה ריאה היכא דמשמשא ידא דטבחא] תלינן או לא תלינן, ואסיקנא מסתברא תלינן, דהא תלינן בזאב. ופרש"י ז"ל היכא דמשמשא ידא דטבחא, אני שמעתי במיצר החזה, שמתוך הדוחק נקרעת הריאה בצפרניו. וכמדומה אני דהוא הדין בכל מקום שהוא יודע שיוכל לתלות, כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה בחזקה ואחר כך נמצא שם נקב. ופושרי דקא אמרינן, פירש רב יהודאי גאון ז"ל שהם חמים כשיעור הפשרת מים שנשאבו בימי הקיץ ועמדו בבית שנפשרין בחם היום. וכן כתב הרב בעל העיטור משם רת"ם ז"ל. וראייתן מדאמרינן גבי חרותא (נ"ה, ב') בקייטא מייתינן משיכלא דקונייא ומלינהו מיא קרירי, בסיתווא מייתינן משיכלי שחימא ומלינהו מיא פושרי, דאלמא מיא קרירי בקייטא כמיא פושרי נינהו.
ניקבה הקיבה טריפה. ושני חלבין יש על הקיבה, האחד קרוי דאקשתא והשני קרוי דאייתרא. ואם ניקבה הקיבה והחלב שעליה קיים, אחד מהם סותם ואחד אינו סותם, לפי שהאחד טמא לכולי עלמא ואמר רב (מ"ט, ב') חלב טהור סותם טמא אינו סותם, ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה סותם. וטעמא דרב משום דחלב טהור מהודק וחלב טמא אינו מהודק דקרום יש מלמטה ולפיכך אינו סותם. וקיימא לן כרב, דגרסינן התם ההוא נקבה דסתמה חלב טמא, אתאי לקמיה דרבא, אמר רבא למאי ניחוש לה, דאמר רב ששת חלב טמא נמי סותם, ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל. אמר ליה רב פפא לרבא רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל. ושתיק ליה רבא, ומדשתיק משמע דאודויי אודי ליה. ואי זהו שסותם משני חלבים אלו, גרסינן התם אמר רבא שמעית מיניה דרב נחמן תרתי חמצא ובר חמצא, חד סתים וחד לא סתים; חמצא הוא חלב דאקשתא ובר חמצא הוא חלב דאייתרא. ואסיקנא דבר חמצא סתים חמצא לא סתים, וסימניך יפה כח הבן מכח האב. וטעמא דחלב דאייתרא סתים ואפילו לבני בבל דלא אכלי ליה, מדאמר רב נחמן אינהו אכלי ליה לדידן מיסתם לא סתים, כלומר בני ארץ ישראל נהגו בו היתר ואכלי ליה, דין הוא שיסתום לבני בבל אע"ג דלא אכלי ליה. ולאו משום דכל חלב שנאכל סותם, שהרי חלב חיה טהור ואפילו הכי כל שבבהמה כנגדו אינו נאכל, בחיה אינו סותם, דגרסינן התם בעי ר' זירא חלב חיה מאי, דווקא אמר רב חלב טהור סותם והאי טהור הוא, או דילמא כיון דמיהדק והאי לא מיהדק. אמר אביי מאי תיבעי ליה, נהי דשרי באכילה אהדוקי לא מיהדק. אלמא [לא] כל שנאכל סותם. אלא הכא הכי קאמר חלב דאייתרא אינהו אכלי משום דלא הוי תותב, כלומר שאין קרום מפסיק בינו ובין הבשר, ואינו דומה לחלב אשר על הקרב, וכיון דאינהו אכלי ליה ומהאי טעמא דין הוא שיסתום אפילו לבני בבל, דאף הם לא אסרוהו אלא משום ריבויא דכל החלב. והילכך דאייתרא סותם לכולא עלמא, אבל דאקשתא אינו סותם ואפילו בחיה.
ניקבה המרה טריפה. (מ"ג, א') תניא ניקבה הקיבה, ניקבו הדקין, טריפה. ר' יוסי בר' יהודה אומר אף ניקבה המרה. אמר רב יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כר' יוסי. ואמר רב יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשירה. ואם ניקב הכבד כנגד נקב המרה טריפה. והא דלא תני ניקב (הדופן) [הכבד] במניין הטרפות הואיל ואי ניקבה המרה כנגדו טריפה, אמרינן בגמרא (שם) משום דתנא כל מידי דלא מיטרפא ביה לחודיה לא תני ליה, וניקב (הדופן) [הכבד] אם לא ניקבה המרה כנגדו כשירה. כבר הקדמנו למעלה שכל אבר שהנקב פוסל בו, אם ניטל או נחסר פסולה, חוץ מן הטחול. ולפיכך ניטלה המרה או שחסרה טריפה. ויש מי שאומר שאין אומרין כן במרה של עוף, הואיל ויש עופות שאין להם מרה כלל, כתורים ובני יונה. ואינו מחוור, שאין לוקחין ראיה ממין למי שאינו מינו. וכתב הרב בעל הלכות ז"ל האי ריאה דלית לה מרה, טעמינן לה בדוכתה, אי מריר כשירה דבלועה היא במקומה בכבד, ואי לא מריר טריפה, דלא הוה בה מרה מעולם. והיכא דאיכא תרתי מררתא דסמיכי להדדי ודמיא לחדא, בזעינן לה, אי שפכי להדדי חדא היא וכשירה, ואי לא טריפה, דכל יתר כנטול ממקומו דמי.
ניקבו הדקין טריפה. ואפילו יצאו בני מיעיה והפך בהן והחזירן טריפה, אבל לא הפך בהן כשירה, דתנן בפרק אלו טריפות (נ"ו, ב') יצאו בני מיעיה ולא ניקבו כשרה, ואמר רב שמואל בר רב יצחק לא שאנו אלא שלא הפך בהן אבל הפך טריפה, דכתיב הוא עשך ויכוננך, מלמד שברא הקב"ה כוננייות באדם, כיון שנהפך אחד מהן אינו יכול לחיות ומיד מת. ולאו דוקא יצאו והפך אלא אורחא דמילתא נקט, אבל הוא הדין והוא הטעם בשנפלה ונמצאו בני מיעיה מהופכין ואפילו לא נפלה כל שנמצאו בני מיעיה מהופכין טריפה, דהא טעמא כיון שנהפך אחד מהן מיד מת.
קרועה טריפה. כיצד, שנינו בפרק אלו טריפות הכרס הפנימית שניקב או שנקרע רוב החיצונה. ר' יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה רובה. והילכתא כי הא דר' יהודה דלא בא לחלוק אלא לפרש, וכדקתני נמי גבי דרוסה, ר' יהודה אומר זאב בדקה וארי בגסה, (נ"ב, ב') ואמר ר' בנימין בר יפת משמיה דר' אלעזר לא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים. והיינו דשקלינן וטרינן בגמ' (נ', ב') אליבא דר' יהודה. וכבר כתבנו בנקובין גבי כרס הפנימית, דרבה בר רב הונא אמר דכרס הפנימית היינו היכא דפרעי טבחי, וכרס החיצונה לדידיה היינו כל שאר הכרס העומד כנגד הצלעות שאינו נראה כשפרע הטבח מן היריכים ועד החזה, ור' יוסי בר' חנינא אמר כל הכרס כרס הפנימית, ואי זו היא כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס. וכן כתבנו למעלה דיש מי שפסק כרבה בר רב הונא, ולדבריו הוו הקרועין שנים הכרס החיצונה ובשר החופה את רוב הכרס. ולדברי מי שפוסק כר' יוסי בר' חנינא כל הכרס במשהו ואין בקרועין אלא בשר החופה את רוב הכרס. וגרסינן התם (נ', ב') אמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר לא גדולה גדולה ממש ולא קטנה קטנה ממש, אלא כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובה זהו ששנינו ובגדולה טפח, ושנקרע רובה ולא הוי טפח זו היא ששנינו ובקטנה רובה, ואע"ג דהיא גדולה כל כך שאילו היתה קרועה משהו יותר הוי טפח אפילו הכי לא בעינן עד שנקרע בה טפח שלם אלא כל שנקרע רובה טריפה.
נפולה טריפה כיצד, שנינו בפרק אלו טריפות נפלה מן הגג טריפה. ולאו דווקא נפלה אלא אורחא דמילתא נקט, והוא הדין בשדרסה לכותל או שרצצתה בהמה כדקתני גבי עוף (נ"ו, א'), אלא לפי שאין דרכו של עוף ליפול על דרך הרוב נקט בעוף רצצתה בהמה, ובבהמה נקט נפלה מן הגג. ובתוספתא נמי תנינן לה הכין גבי בהמה נפלה מן הגג או שדרסה וטרפה לכותל או שרצצתה בהמה טריפה. וטעמא דהא מילתא משום דחיישינן לריסוק איברים. ואם שחטה תוך מעת לעת לנפילתה אם לא עמדה טריפה ואין לה בדיקה, אבל שהתה מעת לעת כשירה ובבדיקה, כדתנן גבי עוף (נ"ו, א') שהתה מעת לעת כשירה, ואמרינן עלה בגמ' (שם עמ' ב') אמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס וצריכה בדיקה. ועוד אמרו כן בהדיא בגמ' (נ"א, ב') גבי בהמה כמו שנכתוב בסמוך. ואם תאמר וכי מאחר שאפילו שהתה או עמדה צריכה בדיקה, למה צריכה להמתין, ישחוט אפילו מיד ויבדוק. פרש"י ז"ל שהיא הלכה למשה מסיני ואין טעם נודע לכל הטריפות. ויש לומר שכל שנפלה ולא שהתה ולא עמדה חוששין שמא נתרסקו איבריה ולא נתחזק טבעה להראות ולגלות שנוי הרסוק, אבל לאחר ששהתה או לאחר שעמדה כבר חזר הטבע לאיתנו קצת ואם יש הפסד וריסוק באיברים יתגלה ויראה. וזה נראה ונגלה תמיד בנסיון. ונפולה זו שאמרנו שחוששין לה, דווקא בשנפלה מגבה עשרה, הא פחות מיכן לא, לפי שאין חבט בפחות מעשרה, כדאסיקנא בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק נ', ב'), דגרסינן התם ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה וטרפיה רב נחמן, ואקשינן אלמא קסבר רב נחמן דיש חבט בפחות מעשרה, איתיביה רבא לרב נחמן, תנן היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור, מאי טעמא לאו משום דלית ביה חבטא, ומשני לא, משום דלית ביה הבלא. ושקלינן וטרינן בה התם ואסיקנא אלא לעולם אין חבט בפחות מעשרה, והיינו טעמיה דרב נחמן קסבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוי ארבעה, אריתא דדלאי כמה הוי שיתא, הא עשרה, אישתכח דכי מיחבט בעשרה מיחבט. ומתני' דקתני מה בור שיש בו כדי להמית עשרה, ולא סגי ליה בשיתא, אוקימנא בדאינגדר אינגדורי לבור, כלומר שהיה מושכב ונתגלגל לבור. וכן כתב ה"ר שמעון קאירא ז"ל. ורבוואתא ז"ל הכין פסוק. אבל הרב אלפסי ז"ל פסק דיש חבט בפחות מעשרה טפחים וכסתמא דעובדא דרב נחמן וכדשנינן מעיקרא דאין הבל למיתה אבל יש הבל לנזקין. ומכל מקום לכולי עלמא אם הפילוה אחרים אפילו בפחות מעשרה יש חבט כדאמרינן בגמרא בזכרים המנגחין זה את זה.
דרוסה טריפה כיצד. שנינו בפרק אלו טריפות ודרוסת הזאב. ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה, דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס. הנץ הוא אישפוריר בלעז. וגס יש מי שפירש שאינו עוף ידוע, אלא הכי קאמר ועוף הגס למעלה מן הנץ דרוסתו בכל עוף, ואפילו בגס שבגסים. ואינו מחוור בעיני, דלכאורה כשם שייחד בבהמות דורס ידוע לדקות דהיינו זאב ודורס ידוע לגסות והיינו ארי, הכי נמי בעופות נמי נץ לדקים וגס שהוא עוף ידוע לגסים. ועל כן נראה כמי שפירש גס אוסטור. ונץ וכל שלמעלה מן הנץ עד גס דרוסתו בכל עוף דק אע"פ שאין הדורס גדול כאוסטור, אבל בעופות הגסים אין דורס עוף שלמטה מן האוסטור שולט בו. עוד נראה לי ראיה על זה מדברי רב, כמו שאני עתיד לכתוב בס"ד בסמוך. ובערוך גורס ודרוסת הגז בזין, ופי' גז ינשוף. וכתב עוד ויש מי שפירש פלקוני.
<h2>דף מב:</h2>
ובשר החופה את רוב הכרס, פרש"י ז"ל לא שנקרע רוב בשר זה אלא משנקרע רוב מה שחופה ממנו רוב הכרס. והר"ם במז"ל (פ"ט, ה"ה) כתב דלא בעינן שיקרע אותו הרוב קרע מפולש כדי שיראה ממנו הכרס אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה או ניטל טריפה. ונראה לי שהזקיקו לפרש כן לפי שזה מן הקרועין, ואם נקרע עד שנפסק ועבר מעבר אל עבר מה בין קרועין לפסוקין. ומצאנו קרע שאינו מעבר אל עבר (גיטין ט', ב') עדים שאינן יודעין לחתום מקרעין להם נייר חלק. ואינו מחוור בעיני, שאם כן היה להם לפרש כמה ינטל מעובי בשרו שיטרף בכך. ואם תאמר ברוב עוביו היה להם לפרש. ועוד אם לא נקרע לגמרי מעבר אל עבר היאך שייך למימר ביה דעייל תלתא קשוואתא בדוחקא או ברווחא. ועוד מאי נקדרה כסלע, דלשון קדירה אינו אלא לשון נקיבה. ועוד (נ"ב, ב') רב אשי דבעי גבי בשר החופה את רוב הכרס, ברוב קרוע או ברוב נטול, הוה ליה למיבעי ברוב קרוע או ברוב פסוק, דכיון דשמואל לא הזכיר קרע מה ראה הוא לומר דשמואל אפילו בשלא נפסק אוסר. אלא ודאי מסתברא דקרוע נמי בשנקרע עד שנראה ממנו הכרס קאמר, ושמואל לפי שלא פירש דבריו שאל רב אשי שמא לא אסר בקרע לבד עד שינטל לגמרי שיהא בו חסרון. ואם תאמר אם כן מה בין קרועין לפסוקין, פסוקה משמע שנפסקה כולה או רובה, והיינו גרגרת והיינו חוט השדרה, אבל כרס החיצונה אפילו נקרע קצתה בטפח ואפילו בגדולה טריפה, וכן בשר החופה את רוב הכרס אע"פ שלא נקרע מכולו אלא רוב מה שהוא כנגד הכרס, אע"פ שהוא חלק מועט מגופו של בשר זה טריפה, ולפיכך לא מנו אותו בפסוקין ומנאוהו בקרועין. כך נראה לי.
<h2>דף מג.</h2>
גרסינן בפרק אלו טריפות אמר ריש לקיש מניין לטריפה שאינה חיה, ומנלן דאינה חיה, דתנן זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה, מנלן, דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מן הבהמה, חיה אכול שאינה חיה לא תיכול. ונפקא מינה לספק טריפה, שאילו חיה שנים עשר חודש מותרת, בידוע שאינה טריפה. (מ"ג, א') ואמר עולא שמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה בסיני, אלו הן נקובה ופסוקה ונטולה וחסירה קרועה ודרוסה ונפולה ושבורה. ואמרינן למעוטי מאי, למעוטי דרכיש בר פפא, דאמר רכיש בר פפא לקתה בכוליא אחת טריפה. ואע"ג דלית ליה לעולא כרכיש בר פפא הלכה היא וכדבעינן למיכתב לקמן. נקובה כיצד, תשעה עשר מיני טריפות יש בנקובה, ואלו הן נקובת הוושט, ניקב הקנה למטה מן החזה, ניקב קרום של מוח, ניקב הלב לבית חללו, הריאה שניקבה, ניקבה הקיבה, ניקבה המרה, ניקבו הדקין, הכרס הפנימי שניקב, המסס שניקב לחוץ, ובית הכוסות שניקב לחוץ, תרבץ הוושט שניקב, קנה הלב שניקב, קנה הכבד שניקב, קנה הריאה שניקב, סמפון הריאה שניקב לחבירו, ניקב הטחול בעוביו. ובעוף ניקב הקרקבן וכיסו, וגג הזפק שניקב. בכל מקום שהנקב פוסל כל שכן ניטל. והוא הדין ליתר, דכל יתר כנטול דמי. וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל והר"ם במז"ל. וזהו שלא שנינו ניטל הלב, ניטלו הדקין, כמו ששנינו ניטלו הכליות. ומיהו בטחול בלבד הוא דקאמרינן ניטל כשר, אע"ג דניקב הטחול טריפה. והר"מ במז"ל נתן בו טעם לפי שאין הנקב פוסל בו בכל מקום אלא בסומכיה בלבד. ובתוספות אמרו דהתם שאני דאיתפרש בהדיא. עוד תדע שכשאמרו ניקב הלב לבית חללו, המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ, וכן בכל אבר פנימי שאמרו שניקב מצד לצד, לא אמרו אלא בשניקב מחמת חולי, הא לאו הכי, אפילו לא ניקבו אלא מבחוץ בקוץ או בסכין וכיוצא בזה, טריפה. ותדע לך דקוץ מהיכן בא, אם תימצא לומר שבלעו אם כן כבר נקב הדקין ויצא והרי זו טריפה, ואם תימצי לומר שנכנס מבחוץ, הא קיימא לן בקוץ עד שתינקב לחלל. ולפיכך אפילו נמצא הכבד נקוב מבחוץ שלא מחמת חולי הרי זו טריפה כמו שאמרנו. וכן בכל האיברים הפנימיים. ואפילו נמצאת מחט בחלל הבהמה כן הדין וכן הטעם. עוד יש עניין בטרפות נידון כנקב, והוא בהמה או עוף שנפלו לאור ונחמרו בני מיעיה. והריני כותב עניין זה בסוף הטרפיות מפני שהוא כולל הרבה מן האיברים. עוד אכתוב בסוף הטרפות דין חלב העובר שהוציא ידו, ודין חלב טריפה, ודין ביצת טריפה וביצת נבילה, ודין עגל שנולד מן הטריפה ומן הנבילה. עוד אכתוב שם דין אם מותר למכור לגוי נבילות וטריפות אם לאו.
פסוקה כיצד. שני מינין יש בפסוקה ואלו הן פסוקת הגרגרת ונפסק חוט השדרה. פסוקת הגרגרת טריפה. ופסוקה היינו שנפסקה כולה או רובה. וכמה רובה, שהרי בקנה אין הטבעות מקיפות את כל הקנה אלא טבעת גדולה בלבד, אבל כל השאר רצועה דקה של בשר מחברתן, ופעמים שיפסק רוב הקף הגרגרת ועדיין רוב חללה קיים, מי אזלינן בתר רוב הקף או בתר רוב חללה; גרסינן התם (מ"ד, א') תאנא פסוקת הגרגרת ברובה. וכמה רובה, רב אמר רוב עובייה, ואמרי לה רוב חללה. ואסיקנא דאינה טריפה עד שיפסק רוב חללה, דגרסינן התם ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב, יתיב ובדיק לה ברוב עוביה, אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבינו ברוב חללה, כלומר דלגבי הכשר שחיטה אמר רב דבעינן רוב חללה, דאמרינן בפרק קמא דחולין (י"ח, א') גבי השוחט מתוך הטבעת ר' יוסי אומר אם שייר מלא החוט על פני רובה, רב ושמואל דאמרי תרויהו הלכה כר' יוסי ואף ר' יוסי לא אמר אלא בטבעת גדולה אבל בשאר טבעות לא אמר, כלומר לא אמר שתהא שחיטת רוב עביין ככולה עד שישחוט רוב חללן, הואיל ואינן מקיפות את כל הקנה, שדריה לקמיה דרבה בר בר חנה, בדקה ברוב חללה ואכשרה, וזבן מיניה בתליסר אסתרי פשיטי. וכן הלכה.
נטולה כיצד. שבעה מינין יש בנטולה ניטלה הכבד, ניטל עורה והיא הגלודה, ניטל לחי העליון, בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, ניטל צומת הגידין, וניטל הזפק, וניטלה האם. וכבר כתבנו דכל שניטל טריפה, אם נמצא יתר טריפה, דכל יתר כנטול דמי. ולפיכך אני מקדים וכותב כיצד דין יתר זה שאמרנו שיהא כנטול, מפני שהוא כלל לכל הנטולין. גרסינן בפרק אלו טריפות גמרא אלו כשירות בעוף (נ"ח, ב') תנן התם, בבכורות לגבי מומין, בעל חמש רגלים, או שאין לו אלא רגל אחד, הרי זה בעל מום. אמר רב הונא לא שנו אלא חסר ויתר ביד אבל ברגל טריפה נמי הוי, מאי טעמא כל יתר כנטול דמי. כלומר ואפילו להדיוט אסור. ופי' רש"י ז"ל כל יתר אחת כחסר אחת והויא כבעלת רגל אחד וטריפה, דהויא כשמוטת ירך בבהמה. ולפי פירושו אם נמצאו לה שני טחולין ואפילו דבוקין [בעוביין כשרה, שהרי אתה רואה אותן כאילו ניטלו שניהן, וניטל הטחול כשרה. ואם נמצאו לה שני כבדין ואפילו דבוקין] שלא במקום מרה ושלא במקום חיותא טריפה, שהרי רואין אותן כנטולין, וניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כזית טריפה. אבל הר"ם ב"ן ז"ל כתב דכנטול אמרינן כחסר לא אמרינן, כלומר שרואין אותו היתר כאילו ניטל מקומו על ידי אדם, וכל שאילו נטל טריפה יתר נמי טריפה, וכל שאילו ניטל מקומו על ידי אדם כשירה הכא נמי כשירה. ולפיכך שני טחולין הדבוקין בסומכייהו טריפה, שהרי רואין כאילו נטלו ונקבו במקום חיבורן. ושני כבידין הדבוקין בכזית שבמקום מרה וכזית שבמקום חיותא טריפה, הא לאו הכי כשירה. וכן אם היא יתירה רגל למטה מצומת הגידין כשירה. אלו דברי הרב ז"ל. ולי נראה שלא אמרו כל יתר כנטול עם מי שמחובר לו קאמר, אלא כנטול הוא בלבד ממקומו, וכל יתר שאילו אתה נוטלו לבדו ממקומו טריפה אף זה טריפה, הא לאו הכי כשירה. ולפיכך שני טחולין לעולם כשירה, שאפילו דבוקין בעוביין ואתה נוטל האחד עדיין נשאר השני שלם, לומר שעדיין יש במה שנשאר יתר מעובי דינר זהב. וכן שני כבידין באי זה מקום שיהיו מחוברין, שאין החסרון פוסל בו כל זמן שנשאר בו כזית במקום מרה ובמקום חיותא. אבל בגובתא דנפקא מבי כסא לכריסא, וכן שני בני מעיין היוצאין בשני מקומות או במקום אחד דלא הדרי ערבי, אם אתה נוטל האחד נמצא השני נקוב. וכן בשתי מררות הדבוקות זו בזו. וכן ביתרה רגל משום בוקא דאטמא. וזה נראה לי נכון וברור. אלא שאין אני אומר כן למעשה, דבשביל שאני מדמה לא אעשה מעשה שלא כדברי רבותיי נוחי נפש. ובעניין שני בני מעיין היוצאין ממקום אחד כבר כתבתי למעלה בסוף הדרא דכנתא דאינקיב.
חסירה כיצד. שני איברים יש שאם נחסרו טריפה, ואלו הן הריאה שחסרה מניין האונין שלה וחסרת הרגלים. וכבר כתבנו דין חסרת האונין בדיני הריאה ודין חסרת הרגלים בתחילת דיני הנטולין. וכתב הר"ם במז"ל (פ"ח, הכ"ד) כל אבר שנאמר בו אם היה חסר טריפה כך אם ניטל טריפה, אבל אבר שנאמר בו אם נטל טריפה אינה נאסרת אלא אם כן נחתך אותו אבר אבל נבראת חסרת אותו אבר הרי זו מותרת, שאם לא תאמר כן נמצאת החסירה והנטולה אחת, וכל אבר שנאמר שאם נטל מותרת קל וחומר אם חסר מתחילת ברייתה ולא נברא שהיא מותרת. ואני תמיה בדבריו שהרי הוא מנה (שם הכ"ג) מן הנטולין ניטל לחי העליון, והוא כתב שאי איפשר להתיר בשנטל לחי העליון ואע"פ שלא מנאוהו במשנתינו, לפי שהוא ככסוי על פי קדירה ואם ינטל הוא יכנס הרוח קר לתוך הריאה והרי היא מתה מיד, ועוד ששם כלי הנישום. ועוד קשיא לי, שהכבד אחד מן הנטולין ואם נבראת הבהמה בלא כבד גם היא חסרת המרה וכל עצמינו לא אסרנו כשנטלה כל הכבד אלא מחמת חסרון המרה. ונראה היה לי דלא שנא ניטל ולא שנא חסר, אלא שכך נאמרה הלכה דבין ניטלו ביד בין חסרו מתחלת תולדתן טריפה, כדי שלא נבוא לומר כמו שאמר הרב, אילו נאמרה הלכה חסרה טריפה הייתי אומר דווקא חסרה אבל ניטלה ביד כשירה, וכן בהפך. וזה נראה לי יותר נכון.
שבורה טריפה כיצד. שלשה מינין יש בשבורה נשתברו רוב צלעותיה, והגולגולת שנשברה אע"פ שקרום המוח קיים, ושבורת הרגלים. נשתברו רוב צלעותיה כיצד, עשרים ושתים צלעות גדולות יש לבהמה שיש בהן מוח, מלבד צלעות קטנות שיש לה סמוך לכסלים שאין להן מוח, ואותן צלעות גדולות אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן תקועות [בחליות שבשדרה כבוכנא באסיתא. ועוד יש לבהמה חליות בשדרה שאין שום צלע תקועה] בהן וחוליות אלו הם בסוף הכסלים. וכל אחת ואחת מאלו דיניהן כמו שיתבאר. שנינו בפרק אלו טריפות נשתברו רוב צלעותיה טריפה. ותניא בבריתא (נ"ב, א') אלו הן רוב צלעותיה, שש מכאן ושש מכאן, אי נמי אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן. אמר זעירי והוא שנשתברו כלפי שדרה. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ובצלעות גדולות שיש בהן מוח, אבל אותן שאין בהן מוח אפילו נשתברו מחציין ולמעלה כשירה. והיכא דלא נשתברו אלא שנעקרו מן החוליות והחוליות קיימות, פליגי בה ר' יוחנן ובן זכאי אם נעקרו כשנשתברו אם לאו, דגרסינן התם אמר עולא בן זכאי אומר נעקרו ברוב צד אחד, נשתברו ברוב שני צדדין, כלומר נעקרו ברוב צד אחד שהן שש, ובין שנעקרו כל השש בצד אחד או אפילו חמש מכאן ואחת מכאן, ור' יוחנן אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין. וקיימא לן כר' יוחנן. וכן פסקו הרב אלפסי ז"ל והר"מ במז"ל (פ"י, ה"ב), דסוגיין כוותיה אזלא, מדפריך בגמ' מינה למאי דסבירא לן דרב אסר בשנעקרו שתי צלעות זו כנגד זו ועביד לה כגסטרא, דאקשינן והא אמר ר' יוחנן בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין ואי איפשר דלא קיימא חדא מינייהו זו כנגד זו, אלמא מדפרכינן מינה שמע מינה הלכה היא, דאי לא מאי קושיא דילמא רב כבן זכאי ומשכחת להו זו שלא כנגד זו.
נקובת הוושט. אמר רבה שני עורות יש לו לוושט חיצון אדום ופנימי לבן, ניקב זה בלא זה כשר. איבעיא להו ניקבו זה שלא כנגד זה מהו, ואמר רב אשי כיון דאכלה ביה ופעיא ביה ורווחא ליה וגמדא ליה זימנין דמתרמו אהדדי והוי כנקב ואסור. אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב אשי הכי אמרינן משמיה דמר זוטרא דאמר לן משמיה דרב פפא כוותך. חיצון אדום ופנימי לבן, אמרינן עלה למה לי דאמר חיצון אדום ופנימי לבן, דאי חליף טריפה. כלומר דכיון שנתחלפו בודאי מחמת קילקול הוא שנתקלקלו ועתידין הן לינקב. ומסתברא דדווקא בשנתחלפו שניהם, אבל אם נתחלף האחד מהם כגון שנעשו שניהם אדומים או לבנים כשירה, שהרי לא נתקלקל אלא האחד, ואפילו אתה רואה אותו כנקוב, נקב זה בלא זה כשר. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב זה לשונו חלוף דשני קרומין דוושט, שניהן ניטלין ממקום שראויין להיות שם ואין לך נקובה גדולה מזו. אבל ראיתי לרבותינו בעלי התוספות שנסתפקו בדבר זה, וראוי לחוש לדבריהם. ואם ניקב הוושט ועלה בו קרום אינו מציל, שעתיד הוא לינקב. דגרסינן התם (מ"ג, א') אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום.
<h2>דף מג:</h2>
אמר רב הונא ישב לה קוץ בוושט אין חוששין שמא הבריא, כלומר אין חוששין שמא ניקב ויצא לחוץ, והוא מלשון (יחזקאל כ"ג) וברא אותהן בחרבותם. ואקשינן עלה ומאי שנא מספק דרוסה, ופרקינן קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה. והילכך ליתא לדרב הונא, דהא קיימא לן דחוששין לספק דרוסה, וממילא אידחיא הא דרב הונא. ופרש"י ז"ל אע"פ שאין בה קורט דם. והקשו עליו בתוספות מדתניא (נ', ב') מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה משני צדדין פסולה, נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא קודם שחיטה, לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא אחר שחיטה, דכיון דאיכא מחט אי איתא דקודם שחיטה מיסרך הוה סריך. ולי נראה כדברי רש"י ז"ל, מדאמרינן התם יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא ויתיב וקאמר נמצא איתמר אבל ישב חיישינן, ובודאי ישב דומיא דנמצא, ובנמצא אין קורט דם, והילכך ישב נמי בשאין שם קורט דם, דאם לא כן ניפלוג בישב ממש בין קורט דם לשאין בה קורט דם. וטעמא דמילתא דוושט הואיל ואוכלין ומשקין עוברין דרך שם בדרך שטיפה, אין מניחין את הדם להסתרך ולהתיישב סביב הקוץ, אבל בית הכוסות אע"ג דאיכא אוכלין ומשקין, לאו בדרך שטיפה אלא שכני תתייהו, ודם מיסתרך במחט אילו מחיים הוות. כנ"ל ועיקר. ולפיכך אפילו לא נמצא עליה קורט דם טריפה. ודווקא ישב אבל נמצא כשירה, מדאמר להו רב כהנא ישב איתמר אבל נמצא לא צריכא ליה לרב הונא, דכל הני עיזי ברייתא קוצי אכלן. ויש לדקדק אם וושט זה יש לו בדיקה מחמת נקב מבחוץ ואע"פ שהעור החיצון אדום, אם לא. שלפי פשוטה של שמועה שבראש פרק אלו טריפות נראה שהוושט יש לו בדיקה מבחוץ בנקב, דגרסינן התם (מ"ג, א') אמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, למאי נפקא מינה לספק דרוסה, [ואם איתא לימא נפקא מינה לספק דרוסה] ולספק נקובה. ועוד שהנקב יש לו בדיקה אפילו שלא במראית העין וכדאמרינן גמ' הכתה חולדה על ראשה (נ"ו, א') אמר ר' יוחנן בודקין לחולדה במסמר, ור' יהודה ור' נחמיה חד בדיק בידא וחד בדיק במחטא, כלומר שהיו מעבירין מסמר או מחט על גבי המוח ואם היה שם נקב היה המסמר או המחט מתעכב בנקב, ואם הדבר כן, רב הונא דקאמר אין חוששין שמא הבריא להתיר בלא בדיקה קאמר, ומאן דמקשה מאי שנא מספק דרוסה, לא להשוותה לספק דרוסה ממש קאמר שלא תהא לו בדיקה מבחוץ, אלא כספק דרוסה שחוששין לה והיכא דאיפשר בדקינן לה, והכא נמי נצריכה בדיקה. אלא שקשה עלינו מעשה דאווזא דרבא דבריש פרק השוחט (כ"ח, ב') דאמרינן התם דאתא כי ממסמס קועיה דמא, ואמר רבא היכי נעביד, ניבדקיה ונישחטיה, וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, וההיא אי איפשר לומר דמחשש דריסה קאמר, דהא מדקאמר אתא כי ממסמס קועיה דמא, שמע מינה דלא נודע באי זה דבר הוכה, וכל שלא נודע אין חוששין לדריסה, וכדרבא גופיה דקאמר (נ"ג, א') ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא, ורב אשי נמי אמר (נ"ג, ב') ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, והילכך כל עצמו לא היה חושש לדריסה אלא לנקב, ואפילו הכי קאמר וושט אין לו בדיקה מבחוץ. ואף רש"י ז"ל כן כתב שם, וכאן פירש מאי שנא מספק דרוסה, והכא לא איפשר למיבדקיה דנקב משהו בעור חיצון של וושט לא מינכר. ע"כ. ומה שאמרו כאן למאי נפקא מינה לספק דרוסה, הוא הדין לספק נקובה, אלא אגב אורחיה קמ"ל כמאן דאמר חוששין לספק דרוסה. וכן פרש"י ז"ל דלהכי נקט ספק דרוסה ולא קאמר ונפקא מינה לדרוסה. ויש מרבותיי שאמרו דנקב כעין דריסה יש לו בדיקה מבחוץ, כלומר שאילו בספק דרוסה אפילו נתאדם עור הצואר בחוץ ואתה בודק בעור הוושט כנגדו, בדרוסה אין לו בדיקה, אבל בנקב כיוצא בזה יש לו בדיקה, דנקב במקום ידוע אפילו בוושט יש לו בדיקה אפילו מבחוץ, אבל במקום שאינו ידוע, כההוא אווזא דרבא דהוה קועיה ממסמס דמא שהיו צריכין לבדוק כל הוושט כנגד כל הצואר, נקב משהו בעור אדום ובמקום שאינו ידוע אינו נבדק. ומכל מקום מדברי כולם נלמוד שהנקב שאינו במקום ידוע אין לו בדיקה בעור החיצון, ואין ראיה מבדיקת מסמר ומחט, דהתם במוח דווקא לפי שאינו אלא מקום קטן וכנקב במקום ידוע דמי, אבל להעביר מחט או מסמר בכל הדקין או בכל הוושט לא, לפי שהוא כדבר שאי איפשר. ולפיכך בהמה שמבצבץ צוארה דם אסורה, שהרי היא צריכה בדיקת סימנין כאווזא דרבא, ואין לה בדיקה בוושט, ולפיכך אין לה תקנה. ומיהו במעשה של אותו אווז דרבא יש לי בו פירוש אחר שאינו קשה לזה, וכתוב אצלי בחידושי חולין במקומה בס"ד.
תרבץ הוושט נקובתו במשהו. דאיתמר תרבץ הוושט רב אמר במשהו ושמואל אמר ברובו, רב אמר במשהו, מקום שחיטה הוא, וכל מקום שחיטה בוושט נקובתו במשהו, ושמואל אמר ברובו, לאו מקום שחיטה הוא. ואסיקנא דלאו מקום שחיטה הוא ואפילו הכי נקובתו במשהו, דהאי כללא רב יהודה אמריה וליתיה, דאמר רמי בר יחזקאל לא תציתו להני כללי דכאיל יהודה אחי משמיה דרב, הכי אמר רב וושט נתנו בו חכמים שיעור, כלומר למקום שחיטתו, מדקאמר נתנו בו חכמים שיעור, מכלל דתרבץ הוושט לאו מקום שחיטה הוא, ואפילו הכי נקובתו במשהו. ורב ושמואל באיסורי הילכתא כרב. וכבר כתבתי יתר מזה למעלה בהגרמה.
<h2>דף מד:</h2>
גרסינן בפרק אלו טרפות דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא כל מי שקרא ושנה ושימש תלמידי חכמים ורואה טריפה לעצמו, עליו הכתוב אומר יגיע כפך כי תאכל אשריך וטוב לך. כלומר שאינו מיקל לעצמו יתר מאחרים אלא שונא את שלו באיסור זה, וזה ממדת מי שמסתפק בשלו ונהנה לאכול מעט מיגיע כפיו ואינו מתאוה למה שאינו שלו, ומכלל זה מי ששונא את שלו מחמת טרפות שמצא בו.
<h2>דף מה.</h2>
ניקבה כנפה. נקבים שאין בהן חסרון מצטרפין לרובה, ואם נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר. לפי ששנינו (נ"ד, א') עד כמה תחסר, כלומר (הגולגולת) [הגרגרת], ותהא טריפה, רבן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי. וגרסינן התם אמר ר' חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין לכאיסר ושאין בהן חסרון מצטרפין לרובה. ובעופא, אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מיפרשא לי מיניה דר' אלעזר מקפלו ומניחו לפי קנה, אם חופה רוב הקנה טריפה ואם לאו כשירה. ואמר רב פפא וסימניך דעביד כנפיא. פרש"י ז"ל מקפלו, חותך למטה מן הנקבים ובצידיהן עד שיוכל לקפל הרצועה שהן בה כלפי הקנה ומניחו למקום הנקבים על פי הקנה, אם חופה בין הנקבים והשלם שבין נקב לנקב רוב הקנה, אע"פ דבנקבים גרידי ליכא רובא טריפה, הואיל ויש בהן חסרון. נפחתה, פרש"י ז"ל שנפחתה כמין דלת ולא ניטל הפחת אלא תלוי ועומד זקוף שם כעין דלת במזוזתו, כדי שיכנס איסר לרחבו, ושיעור גדול הוא זה מאיסר, דהכא בעינן נכנס ויוצא לפי שאין כאן חסרון והדלת סותם הנקב. ואם ניטלה ממנו רצועה לאורך הגרגרת מצטרפת לכאיסר, דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יהושע בן לוי ניטלה ממנו רצועה מצטרפת לכאיסר. נסדקה הגרגרת לארכה ולא חסרה כלום, אפילו לא נשתייר אלא משהו מלמעלה ומשהו מלמטה במקום שחיטה כשירה, דכיון שלארכה היא נסדקת, כל שהיא פושטת צוארה לרעות הסדקין מתקרבין ומתדבקין, דגרסינן התם נסדקה, אמר רב אפילו לא נשתייר אלא חוליא אחת למעלה וחוליא אחת למטה כשרה. אמרוה קמיה דר' יונתן, אמר להו מה חוליא ומה חוליא דאמר רב, אלא אימא הכי אפילו לא נשתייר אלא משהו למעלה ומשהו למטה כשרה. אמרוה להא דר' יונתן לקמיה דר' יוחנן, אמר ידעין חברין בבלאי לפרושי כי האי טעמא. והילכך קיימא לן כר' יונתן. ואע"ג דפליג אדרב, כיון דקאי ר' יוחנן כוותיה הלכה כותיה, חדא דרבים נינהו, ועוד דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
ניקב הקנה. גרסינן בפרק אלו טרפות יתיב ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש ונפק מילתא מבינייהו אנס בסימנין ושחט פסולה. נקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה, ובמשהו. ניקב קרום המוח. גרסינן בפרק אלו טרפות רב ושמואל ולוי דאמרי קרמא עילאה ואע"ג דלא אינקיב קרמא תתאה. ואיכא דאמרי עד דאינקיב קרמא תתאה. כך הגירסא במקצת הספרים. ולפי גירסא זו אינה טריפה עד דאינקיב עילאה ותתאה. אבל יש ספרים דגרסי איכא דאמרי קרמא תתאה, ולא גרסי עד דאינקיב, ולפי גירסא זו איפשר דהיכא דאינקיב תתאה אע"ג דלא אינקיב עילאה, דכי היכי דאמרינן בדאינקיב עילאה אע"ג דלא אינקיב תתאה הכי נמי לאיכא דאמרי כולה מילתא בדאינקיב תתאה תליא ואע"ג דלא אינקיב עילאה. ואיפשר דאף לפי גירסא זו דאינקיב אף תתאה קאמר, דלפי שהדבר מצוי על הרוב כי מינקבי עילאה אינקיב תחלה, לא איצטריך ליה למימר אלא איכא דאמרי אינקיב תתאה, אבל עילאה ממילא אינקיב אי אינקיב תתאה. ונראה להביא ראיה על זה מדרב יימר (נ"ו, א') דבדיק ליה במיא, דאלמא עד דאינקיב תתאה. עוד קצת ראיה יש, מדאמרינן בגמ' אלו טרפות בעוף (נ"ו, א') היכתה חולדה על ראשה, רב ושמואל ולוי דאמרי מכניס ידו לתוך פיו, אי מבצבץ ועולה טריפה ואי לא כשירה, הניחא למאן דאמר עד דמינקיב קרמא תתאה שפיר, אלא למאן דאמר כי אינקיב עילאה אע"ג דלא אינקיב תתאה טריפה, ניחוש דילמא עילאה אינקיב תתאה לא אינקיב. ואם איתא דלמאן דאמר תתאה אע"ג דלא אינקיב עילאה קאמר, ניחוש נמי דילמא תתאה אינקיב עילאה לא אינקיב. ומיהו נראה לי דלאו ראיה גמורה היא, דהתם בהיכתה חולדה על ראשה עסיקינן, והילכך אי אינקיב תתאה על כרחין עילאה אינקיב ברישא. מכל מקום כן אני רואה הסכמת רוב המפרשים דאינקיב עילאה ותתאה בעי. אבל מלשון הרב אלפסי ז"ל נראה שהוא סובר דתתאה אע"ג דלא אינקיב עילאה, והיינו דמנח בה ר' שמואל בר נחמני סימנא ואמר וסימניך חיתא דמנח בה מוחא, וזה לשונו שכתב בהלכות ניקב קרום של מוח, קרמא תתאה טריפה, קרמא עילאה כשירה. וסימניך חיתא דמנח בה מוחא. ויש לחוש לדבריו.
קנה הלב וקנה הריאה וקנה הכבד שניקבו. גרסינן בפרק אלו טריפות יתיב ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש ונפק מילתא מבינייהו אנס בסימנין [ושחט] פסולה. ניקב הקנה למטה מן החזה תידון כריאה ובמשהו. וגרסינן תו התם (מ"ה, ב') קנה הלב, רב אמר במשהו, ושמואל אמר ברובו. הי ניהו קנה הלב, אמר רבה בר יצחק אמר רב חלב שעל גבי דפני הריאה. אמר אמימר משמיה דרב נחמן תלתא קני הוו, חד פריש לליבא וחד פריש לריאה וחד פריש לכבדא; דריאה כריאה, דכבדא ככבדא, דליבא פליגי. מר בר חייא מתני איפכא דריאה ככבדא, דכבדא כריאה, דליבא פליגי. אזל רב חייא אמרה לשמעתא משמיה דרב לקמיה דשמואל, אמר אי הכי אמר אבא, לא ידע בטרפות כלום. וכיון שכן דליבא, במשהו, דהא כל רב ושמואל ואיסורא הלכה כרב. ואינך, כיון דתרי לישני נינהו ואיסורא דאורייתא ולא ידעינן הי מינייהו דווקא, נקיטינן בתרויהו לאיסורא. ואע"ג דאמר שמואל אי הכי אמר אבא לא ידע בטרפות כלום, אנן כרב קיימא לן וכולהו במשהו טרפה. סמפון הריאה שניקב כבר כתבתיו למעלה עם הריאה שניקבה.
אמר ר' יהושע בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מוח וכל מה שבקדירה נידון כמוח, התחיל לימשך נידון כחוט השדרה. מהיכן מתחיל לימשך, אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מיפרשא לי משמיה דר' יהושע בן פזי כמין שני פולין הן מונחין על פי הקדירה, מן הפולין ולפנים כלפנים, מן הפולין ולחוץ כלחוץ, ופולין עצמן איני יודע. ומסתברא דפולין כלפנים. ר' יהודה בדיק עופא ואשכח כמין שני פולין מונחין על פי הקדירה. ניקב הלב לבית חללו. הא דקתני הכא לבית חללו ולא קתני הכי בכולהו אינך, מסתברא לי משום דלא תימא עד דאינקיב לבית חלל גדול וכדאידך דקתני בריאה עד שתינקב לבית הסמפונות, (מ"ה, ב') דבעי ר' זירא לבית חלל גדול או לבית חלל קטון, אמר ליה אביי מאי תיבעי לך, מי לא תנן ר' שמעון אומר עד שתנקב לבית [הסמפונות, ואמר רבה בר תחליפא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב עד שתנקב לבית] סמפון גדול. הכי השתא התם לבית הסמפונות קתני, לדוכתא דשפכי סמפונות כולהי, הכא לבית חללו קתני, מה לי חלל גדול מה לי חלל קטון. וכן הלכה. וכבר כתבנו למעלה שלא אמרו ניקב לחללו אלא בניקב מחמת חולי, אבל בקוץ אפילו ניקב מבחוץ ולא ניקב לחלל. ואי נמי משכחת לה כגון שנקב הקוץ לפנינו בדפני הבהמה ונתחב בלב ועודנו לפנינו עובר מן הדופן אל הלב, שאין לחוש בכענין זה לנקיבת אחד מן האיברים הפנימיים. וכן מצאתי כתוב למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל. ניקב הלב וטרפשא דליבא סותמו, אינו סותם. ואע"ג דאמר רב בפרק אלו טרפות (מ"ט, ב') חלב טהור סותם, שאני הכא שאינו מהודק על הלב אלא עומד על גביו ככובע, וגרסינן בפרק אלו טרפות (שם) אמר רב נחמן חלב העשוי ככובע אינו סותם, תרגומא חיטי דכרכשא וטרפשא דליבא. ועוד נכתוב לפנינו גבי מחט שנמצאת בריאה דין מחט שנמצאת בלב. וכן אכתוב דין קנה הלב כשאגיע אל קנה הריאה וקנה הכבד בע"ה. לפי שאני כותב בס"ד כל הנקובים על הסדר כמו שהזכרתים למעלה.
ומהיכן מתחיל חוט השדרה שלא יאסר בנקיבתו. גרסינן התם אמר בר קפרא מוח וכל מה שבקדירה נידון כמוח, התחיל לימשך נידון כחוט השדרה. ומהיכן מתחיל לימשך, אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מיניה דר' יהושע בן לוי כמין שני פולין הן ומונחין על פי הקדירה, מן הפולין ולפנים כלפנים מן הפולין ולחוץ כלחוץ, ופולין עצמן איני יודע. ומסתברא דפולין כלפנים. ועד היכן חוט השדרה שאנו חוששין לפסיקת רובו ולכל שאר מיני הפסקין הללו, (מ"ה, ב') אמר רב יהודה אמר רב עד בין הפרשות, פי' חוט השדרה יוצא מן המוח ועובר בתוך חוליות השדרה דרך ישר וחורז כל החוליות עד סוף הזנב, וכשהוא סמוך לירכיים הוא משלח שלשה חוטין כאן וכאן כנגד למטה, ויש חלק והפרש בין פצול זה לפצול זה, וכל פצול ופצול של שלשת חוטין אלו נקרא פרשה, ואמר שמואל עד אחת טרפה, שלישית כשרה, שנייה איני יודע. ופי פרשה, שהוא החוט הגדול כנגד רחב הפיצול, אפילו פי פרשה שנייה, וכן כל מה שיש בין פיצול לפיצול עד השלישית, ואפילו רחב החוט הגדול שכנגד הפיצול השלישי, אסורה מספק, דהא אמר שנייה איני יודע, וכן אם נפסקה פרשה עצמה שהוא חוט הפיצול, אם ראשונה ושנייה אסורה מספק, אבל השלישית תידון כבשר, דגרסינן התם הפרשה תידון כבשר, מאי לאו ראשונה ושנייה, ודחינן לא שלישית, ומדאוקימנא בשלישית שמע מינה דאפילו בשלישית הפרשה עצמה תידון כבשר, אבל פי הפרשה אפילו של שלישית באיני יודע ואסורה. אבל הר"ם במז"ל לא אסר אלא עד סוף השנייה. והילכך כל מקום שנפסק החוט הישר עד הפרשה השלישית ואפילו כנגד פי הפרשה השלישית אסורה, ואפילו נפסק חוט הפצול הראשון והשני, אבל אם נפסק חוט הפצול השלישי כשירה, שאינה אלא כבשר בעלמא. וכן החוט הישר בעצמו למטה מן השלישית כשירה. ובעופא, ר' ינאי אמר עד בין אגפים, ור' שמעון בן לקיש אמר למטה מן האגפים. והוה ליה ספק דאוריתא ולחומרא. והר"ם במז"ל (פ"ט, ה"ג) פסק עד בין אגפים. ולא ידעתי טעם לדבריו. גם בהרבה מספק הטרפות פסק לקולא ובמקצתן לחומרא, ודרכו נסתרה מעיני. ובפירושא דבין אגפים כתוב בתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל יש להסתפק אם למטה ממקום חיבורן בגוף קאמר, או למטה ממקום ששוכבות על העוף, דהיינו למטה מסוף העצם של כנף המחובר בגוף. וכל כי הא אזלינן לחומרא.
<h2>דף מה:</h2>
סמפון הכבד שניקב, כתב הר"מ במז"ל (פ"ו, ה"ח) שהיא טריפה, וזה לשונו קני הכבד והם המזרקים שבהם הדם מתבשל, אם ניקב אחד מהם במשהו טריפה. ואינו מחוור בעיני כלל, שלא מצינו שנזכר איסור נקיבת סמפוני הכבד בשום מקום. ואולי עלה בדעת הרב ז"ל כי מה שאמרו (מ"ה, ב') תלתא קני הוו, דכבדא כריאה, היינו הסימפונות שבתוך הכבד בעצמו, כי גם בסמפוני הריאה כתב כן (פ"ז, ה"ג), וכמו שכתבתי אני משמו גבי סמפון הריאה שניקב לחבירו. ואינו כן, שאותן שבתוך הכבד הכבד מגין עליהן, ואפילו סמפוני הריאה שניקבו לבשר הריאה כשירה, שלא אמרו אלא בסמפון הריאה שניקב לחבירו, וכל שכן לכבד שסותם סמפוניו וכמו שסותם את המרה שנקבה לו. ותדע לך, דהא תנן ניטלה הכבד, אם נשתייר ממנה כזית כשירה, ואי איפשר לכבד להינטל כולו שלא ינקבו הסמפונות, ולא נאמר בכי הא ניקב לחוד ונחתך לחוד, דלמאן דאמר בריאה ניקב טריפה, כל שכן אם יש בו חסרון. והיינו דאיצריך רב נחמן לאשמועינן בסמפון הריאה שניקב, אע"ג דכבר אמר איהו נמי בקנה הריאה דריאה כריאה, ואם איתא דדא ודא חדא אינון, כיון דאמר דריאה כריאה למה לי תו למימר אידך הא אשמעינן חדא זימנא, ואי לחדותי ולאשמועינן דווקא בדאינקיב לחבריה, התם הוה ליה למימר דריאה כריאה והוא דאינקיב לחבריה. ובלי ספק סמפון הכבד שניקב כשירה ואפילו ניקב לחבירו וכמו שאמרנו. ואין בזה בית מיחוש.
נתמסמס המוח, והוא שנתרכך הרבה ואע"פ שאינו נשפך כמים טריפה, דכל שהגיע להפסד זה עתיד הקרום לינקב. אבל אם נתנדנד לבד ולא נתרכך כל כך כשירה. דגרסינן התם גבי חוט השדרה הומרך פסול, נתמסמס פסול. אי זו היא המרכה ואי זו היא מסמסה, המרכה כל שנשפך כקיתון, מסמסה כל שמעמידו ואינו יכול לעמוד. בי רב אמרי נתמסמס פסול, נתמזמז כשר. מיתיבי ר' שמעון בן אלעזר אומר בהמה שנתמזמז מוחה טריפה. ההוא נתמסמס איתמר.
<h2>דף מו.</h2>
ואם יבשה הכבד, כתב בעל הלכות גדולות דטריפה. ונראין דבריו, דיבש כנטול דמי, כדאמרינן באוזן בכור. והוא דיבש כולו, אבל אם נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה לח, כשירה. ובאי זה יבש אמרו, כל שהיא נפרכת בצפורן, כדאסיקנא בגמרא (מ"ו, ב') גבי ריאה, ולא דמי לאזן בכור דיבשותו לרבנן כל שתינקב ואינה מוציאה דם, דהתם כיון דשליט בה אוירא לא הדרא בריא, אבל היכא דלא שליט ביה אוירא הדרא בריא.
<h2>דף מו:</h2>
אמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשירה, האדימה כולה טריפה. אמר ליה רבינא מאי שנא מקצתה דהדרא בריא, כולה נמי הדרא בריא, מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהן דם. פי' שאר שרצים, חוץ משמונה שרצים, החובל בהן בשבת, אע"פ שנצרר הדם והאדים העור מבחוץ, אינו חייב משום חובל, דלא חשבינן ליה כנקוב וכאילו יצא הדם, שחוזרין הן ובריאין, ואם כן הכא נמי אמאי חשבת ליה כנקב. וכי תימא לשמונה שרצים מדמינן לה, דתניא נצרר הדם אע"פ שלא יצא, דכנקב חשבינן ליה, אי הכי אפילו מקצתה נמי נאסור דכנקובה היא. אלא לא שנא, דבין כולה בין מקצתה כשירה, כדאמרינן לקמן (מ"ז, ב') אדומה כשירה מדר' נתן. כך פרש"י ז"ל. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל והביא ראיה גם הוא מדר' נתן. ואף הר"ם ב"ן ז"ל כתב דסוגיין הכי משמע, דמקשה סבר דלשאר שרצים מדמינן לה דהדרא בריא ואע"ג דהאדימה כולה, ועלה מסיק דאלא לא שנא. ור"ח ז"ל פירש לא שנא, דבין כולה בין מקצתה טריפה. והוא עצמו ז"ל פסק באדומה דכשירה מדר' נתן. ורבינו אפרים כן פסק כרבינו חננאל ז"ל, ונתן טעם בדבר, דהפרש יש בין אדומה להאדימה, דהאדימה היא יותר אדומה, והאדימה משמע מחמת לקות ואדומה משמע מתולדתה שאין דמה נבלע בה עדיין. ואין זה נכון, דאם כן גבי אדומה הוה להו למיבעי אדומה דכשרה היכי דמי, כיון דאיכא אדומה אחרת דטריפה, וכדאיבעיא להו (מ"ז, ב') גבי ירוקה אלא ירוקה דכשירה מדר' נתן היכי משכחת לה. ואף הר"ז הלוי זצ"ל כן כתב דעל דברי רש"י ורבינו אלפסי זצ"ל יש לסמוך, אע"פ שה"ר אפרים ז"ל מראה פנים להפריש.
אמר אמימר משמיה דרבא אין מקיפין בבועי. פרש"י ז"ל במקום דלא ממשמשא ידא דטבחא, אבל היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן בטבחא אע"ג דאיכא ריעותא בריאה. ובהלכות גדולות האי בועא בשיפולי דריאה או על אונא, אי מהדר לה בשרא הדר הדרנא דבועא אפילו משהו בעלמא כשירה, ואי לא חסרה היא וטריפה. כלומר כאילו ניטלה הבועא וחסרה היא הריאה. ולשון אחר מצאתי בתוספות משום דכל יתר כנטול דמי. והכל עולה לטעם אחד. וכתב הרב בעל התוספות ז"ל ודבר תימה הוא, דמה עניין זה אצל זה, וגם אין לאסור מטעם דנראית כשתים, דהא מכשרינן שתים היכא דשפכי אהדדי. מכל מקום טוב ליזהר, שכל דבריהם דברי קבלה הם.
<h2>דף מז.</h2>
אמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה כד נפח לה ואפה כלפי גברא דנפח לה תלתא מימינא ותרתי משמאלא, אי חסיר אי יתיר אי חליף טריפה. ולית הילכתא כרבא ביתרת, דגרסינן התם ההיא יתרת דאתיא לקמיה דמרימר, הוה יתיב רב אחא בר ביבי בר מר אבבא, חזייה דנפק אמר ליה מאי אמר לך, אמר ליה אכשרה ניהלי, אמר ליה הדר עייל לגביה. אמר ליה מרימר מאי האי דקא מצער לי, זיל אימא ליה לית הילכתא כרבא ביתרת. ואסיקנא אפילו לא קיימא בדרא דאוני, דההוא ביני ביני דאתאי לקמיה דרב אשי, סבר למיטרפה, אמר ליה מר בר רב אויא כל הני עיזי ברייתא הכי אית להו וקרו לה טבחי עינוניתא דוורדא. והני מילי מקמה אבל מגבה אפילו כטרפא דאסא טרפה. הרב בעל הלכות גדולות גריס אבל מגבה בין מהאי גיסא בין מהאי גיסא טריפה. אבל רש"י ז"ל גריס והני מילי מגואי אבל מתתאי טריפה, ומשמע דלפנים בין מצד זה בין מצד זה כשירה. כטרפא דאסא, יש לומר דהאי שיעורא לאו דווקא אלא אפילו פחות מיכן טריפה, מדקאמר אפילו, דכל היכא דאמרינן אפילו לאו דווקא. אבל הר"ם במז"ל (פ"ח, ה"ד) הכשיר בפחות מטרפא דאסא, ולומר דשיעורא דווקא קאמר. והר"ם ב"ן ז"ל גם הוא סבור כן דאע"ג דקתני אפילו דווקא קאמר, דגרסינן בפרק מי שמת (ב"ב קמ"ו, א') גבי שולח סבלונות לבית חמיו אפילו שלח מאה מנה ואכל אפילו דינר, ואמר רבה דווקא דינר אבל פחות מדינר לא. ואקשינן פשיטא, אפילו דינר תנן. מהו דתימא הוא הדין אפילו פחות מדינר והא דקתני דינר אורחא דמילתא קתני, קמ"ל. ובמסכת ברכות (ט"ו, א') לגבל ולתפילה ולנטילה ארבעת מילין, והני מילי לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר. ודייקינן עלה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר. מכאן יש ללמוד דכל שיעורי חכמים בכיוצא בזה אע"ג דקתני עלייהו אפילו, דווקא בשיעורן הא פחות מיכן אין במשמע. ולעניין תרתי עינוניתא דוורדא, רש"י ז"ל אסרה, דאפילו חדא נמי לא אכשרו אלא משום דהני עיזי ברייתא הכי אית להו, אבל תרתי דלית להו טריפה. אבל הגאונים ז"ל התירוה. ונראה טעם דבריהם, דכיון דאיכא מינייהו דאית להו יתרת וחיין, אלמא כל יתרת דכוותה לאו טריפה, ומה לי חדא ומה לי תרתי. ואף בתוספות התירו משום רבינו אפרים ז"ל, וטעם דבריו דהא דסבר רב אשי למיטרפה בתרתי הוה, דאי בחדא מאי קאמר הני עיזי ברייתא הכי אית להו, כולהו נמי דלאו ברייתא הכי אית להו. וכן נהגו להתיר אפילו בתרתי. ולעניין אשלומי נמי אמרו משמן של גאונים ז"ל שמשלמת לאונין שבימין. וכן כתב הר"ם במז"ל (פ"ח, ה"ב). וגם רש"י ז"ל כתב שכן מצא בתשובות הגאונים ז"ל. ואע"פ שרש"י ז"ל עצמו אוסר, על קבלת הגאונים ז"ל אנו סומכין.
<h2>דף מז:</h2>
האי ריאה דדמיא לאופתא טריפה; אמרי לה בגושתא דלית לה חתוכא דאוני. פרש"י ז"ל שאם יש בה כמין סדק, כמין מראה הפרש ניכר, כשירה, דלאו שיעא כאופתא היא. וכן כתב גם הרב בעל העיטור ז"ל. והרב רבינו משה במז"ל (פ"ח, ה"ו) כתב נמצאו שתי אונות כאונא אחת ואינן נראות כשתים דבוקות, אם היה ביניהן כמין עלה הדס, בין בעיקרן בין באמצען בין בסופן, כדי שיוכר שהם שתים דבוקות, מותרת, ואם לאו הרי זו אסורה וטריפה. ובחיבור הרב ז"ל סריכן מעיקרייהו ועד סופייהו, מייתינן סכינא ומפרקינן להו, אי מפקא זיקא מבינייהו חדא היא וטריפה, ואי לא כשירה. ודבר תימה הוא, דדילמא תרתי אינון כיון דהיכר הפרש יש ביניהן, והאי דמפקא זיקא דילמא אינקיבו ונסתרכו ומחתוך לחתוך הוא והיינו רביעתייהו וכשירה. וכן מצאתי כתוב בשם חד מרבוואתא ז"ל הכין אי אידביקו על גבי סירכא [ואפילו כל חתוכא דידהו, כיון דעל ידי סירכא היא, דאי יהיב ידיה מתפרקא לאלתר ההיא סירכא] מינה ובה, וכשירה ממה נפשך, דהא חיתוכא אית להו, והא אמרינן לעיל דהיינו רביעתייהו וכשירה.
אמר רבא אוטם בריאה, והוא שיש מקום בריאה מטומטם, ואנו חוששין שאין הרוח יכול לעבור דרך שם ואינה יכולה להניף על הלב, היכי עבדינן, מייתינן סכינא וקרעינן לה, אי מחמת מוגלא הוא כשירה, ואי לא מותבינן עלה גילא או רוקא או גדפא, ואי מבצבצא כשירה ואי לא טריפה היא, הואיל ואין הרוח עובר דרך שם. אמר רב נחמן ריאה שנימוקה, כלומר שנימוקה מבפנים והיא ריקנית, אם העור שלה קיים כשירה ואפילו מחזקת רביעית. ותניא נמי הכי ריאה שנימוקה וקרום שלה קיים אפילו מחזקת רביעית כשירה. אמר ר' יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשירה, אלמא קסבר חסרון שהריאה נחסרת מבפנים לאו שמיה חסרון, והא דקתני במתני' הריאה שניקבה או שחסרה טריפה, שחסרה מבחוץ קאמר, ואי אמרת היינו ניקבה, ליתני ניקבה ותו לא, דמשמע ניקבה אע"פ שלא חסרה, וכל שכן אם ניקבה נקב שיש בו חסרון, אי תנא ניקבה ותו לא הוה אמינא דר' שמעון דפליג ואמר עד שתינקב לבית הסמפונות, אפילו בנקב שיש בו חסרון פליג, קמ"ל דלא פליג אלא בנקב שאין בו חסרון אבל בנקב שיש בו חסרון מודה. וקשיא לי לדידי היאך איפשר דשרי ר' יוחנן בשנשפכה כקיתון, והא איהו אפילו בהעלתה צמחים חייש ולא מורי בה להיתירא, כדאיתא התם (מ"ח, א'). ויש לי לומר בשנשפכה כקיתון לית בה חשש נקב, דמבפנים הוא שנימוחה ולא מטי לקותא לעור דידה, אבל צמחים הגדלים בין עור לבשר קרוב הדבר שניקבו הקרומות או שעתידין לינקב, ולא קיבל היתר בדבר זה מרבותיו, ומשום כך לא מורי בה להיתירא. ומיהו האי ריאה שנשפכה כקיתון אסקה רבא דכשירה דווקא בדקיימי סמפונהא, והיכי עבדינן, מייתינן צעא דקוניא ומותבינן לה בגווה, אי אית בה שורייקי חיוורי טריפה, ואי לא כשירה. ותמיהה לי דילמא אינקבו סימפוני הריאה חד לחבריה, או אפילו שלא לחבריה, דכל שנשפכה כקיתון ליכא מאן דמגין עליה, דמוגלא לא סתמא. ונראה דלנקב לא חיישינן, דכיון שהגיעה להפסד גדול כזה שנעשת כולה מוגלא, אם איתא דמטי לקותא לסמפונהא איפרוקי הוו מיפרקי וידיע במנא, וכיון דלא מיפרקי חזקה לא מטי להו לקותא כלל.
<h2>דף מח.</h2>
ריאה שניקבה ואחר כך עלה בה קרום טריפה שאינה חוזרת להכשירה בכך. דתניא גבי כרות שפכה ניקב פסול מפני שהוא שותת, נסתם כשר מפני שהוא מוליד. וזהו פסול החוזר להכשירו. ואמרינן למעוטי מאי, ואסיקנא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה. (מ"ז, ב') ואמר רב יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום.
בעא מיניה רבה בר בר חנה משמואל העלתה צמחים מהו, אמר ליה כשירה. אמר ליה אף אני אומר כן, אלא שהתלמידים מזדנרדין בדבר, דאמר רב מתנה מליא מוגלא טריפה, מים זכים כשירה. אמר ליה ההוא בכוליא איתמר. וכן הלכה. וכתב הרב אלפסי ז"ל והני מילי דמליא מוגלא או מים זכים אבל אסרוח טריפה. וכן דעת הר"ם במז"ל (פ"ז, ה"י). וטעם דבריהם ז"ל מדגרסינן בפרק אלו טריפות גמרא ניטלו הכליות (נ"ה, ב') יש כשר בזה ובזה מים זכים, כלומר כשר בריאה ובכוליא; יש פסול בזה ובזה לקותא, כלומר דכשמעמידין אותן נפלי תלחי תלחי; יש כשר בריאה ופסול בכוליא מוגלא; יש פסול בריאה וכשר בכוליא נקב. ומים זכים שהם כשרים כאן וכאן, לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טריפה. ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוח אבל אסרוח טריפה. כך נראית גירסתן של הרב אלפסי והר"ם במז"ל באותה שמועה. ופירושן אבל עכירי טריפה כאן וכאן, ודאסרוח נמי טריפה כאן וכאן. וגירסא אחרת יש, והכי גרסי ומים זכים שהן כשרין לא אמרן אלא דצילי, ולא גרסי כאן וכאן, ואכוליא בלחוד קא מהדר, אבל בריאה אפילו עכירי כשירה. וזו דעתו של הרב בעל המאור ז"ל, וגירסא נכונה היא, ותמה על עצמך היאך איפשר דמליא מוגלא כשירה ומיא דעכירי טריפה, ומוגלא גופא ממים עכורין היא באה ואף היא עכורה היא. ואף לפי הגירסא הראשונה יש לי לפרש ומים זכין שהן כשרין כאן וכאן לא אמרן אלא דלא עכירי, אבל עכירי אינן כשרין כאן וכאן, דבכוליא טריפה. ולא הוצרך לפרש, דפשיטא ליה דבריאה כשר, דלא גריעי מים עכורין ממוגלא דכשר בריאה. והאי דנקט כאן וכאן, משום דלישנא דאיתמר בהאי כללא נקט, דכאיל ואמר יש כשר בזה ובזה מים זכין, ועלה קאמר דלא אמרן אלא דצילי ולא אסרוח, כלומר בכוליא. וכן נראה לי עיקר, דהא אמרינן (מ"ח, א') אמר רבא כי הוה אזלינן בתר רב נחמן בשוקא דגילדאי, ואמרי לה בשוקא דרבנן, חזינן דקיימי כנדי כנדי ולא אמר להו ולא מידי; רב אמי ורב אסי כי הוו עיילי בשוקא דטבריא חזנהו דהוו קיימי טנרי טנרי ולא אמרי להו ולא מידי; ולכאורה ודאי משמע דהנהו בהדי מוגלייהו הוו קיימי, מדקאמר קיימי כנדי כנדי, קיימי טינרי טינרי, ואפילו הכי לא אמרי להו ולא מידי, אלמא לא צריכי בדיקה כלל. עוד הוסיף בה הר"ם במז"ל ואמר (שם פ"ז, ה"י) וכשהוא מוציא הליחה ובודק אותה צריך לבדוק הסימפון שתחתיה ואם נמצא נקוב טריפה. וגם זה אינו מחוור כלל, ומן הטעם שאמרנו דהא לא אמרו להו ולא מידי. ואע"ג דגבי ריאה שנשפכה כקיתון חיישינן וצריכה בדיקה שמא ניטלו הסמפונות, התם הוא לפי שנמס בשרה מבפנים, אבל באבעבועות הגדילות בין עור ובשר אין חוששין לנקיבת הסימפונות כלל.
<h2>דף מח:</h2>
איתמר מחט שנמצאת בריאה, ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא מכשרי, ור' מני בר פטיש ור' שמעון בן אליקים מטרפי; ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא סברי סימפונא נקט ואתאי, כלומר אע"פ שאין דרך קנה לבלוע, כיון שנמצאת בריאה התלויה בקנה תולין להקל דדרך סימפון הריאה נכנסה. והנך סברי נקובי נקיב ועייל, דכיון שאין דרך קנה לבלוע לא נכנסה זו אלא דרך הוושט ונקבה דקין או כרס ויצאה ואחר כך נקבה ריאה מבחוץ ונכנסה. והני מילי בשבאה הריאה שלימה לפנינו הוא דמכשרי רבנן דאיפשר לבדוק אותה ואי לא מבצבצא כשירה, אבל חתוכה דאי איפשר לבודקה טריפה, חוששין שמא נקב מחט ועבר ונקבה הריאה, כדרך שאנו חוששין בישב לה קוץ בוושט (מ"ג, ב'), דגרסינן התם ההיא מחטא דאישתכח בחתוכא דריאה, אתיוה לקמיה דר' אמי וטרפה. אמרו ליה והא רבנן מכשרי, אמר להן הן הכשירו שיודעין מאי זה טעם הכשירו, כלומר שלא הכשירו אלא בשלימה דאיפשר לבדקה, אבל אנו מאי זה טעם נכשיר, שהרי אי אפשר לבדקה, דדילמא אי איתא קמן הוה נקובה. וכן הלכה.
ההוא מחטא דאשתכח בחתוכא דכבדא, סבר רב מרי למיטרפיה, פי' [רש"י] והיתה חררת המחט יוצאת לחוץ, ואמר ליה רב אשי אילו אשתכח בבשרא כי האי גוונא מי הוה טריף לה מר, כלומר וכי נקב הכבד טריפה, והלא אינו אלא כבשר. אלא אמר רב אשי חזינן, אי קופא לגיו סמפונא נקט ואתאי ואי קופא לבר נקובי נקיב ועייל. והני מילי באלימתא אבל בחלישתא לא שנא קופה לגיו ולא שנא קופה לבר. מתוך דברי רש"י ז"ל נראה שהוא מפרש קופה לגיו, שהקופה לפנים כנגד הכבד והחררה לבר כנגד יציאתו של כבד ופונה כלפי חוץ כנגד חלל הבהמה, והיינו טעמא שהקופה אינה עשויה לנקוב, והילכך אם הקופה כנגד בית כניסתו של כבד כשירה, דאיפשר לזו שנכנסה דרך הקנה ונקבה חררה שלה וירדה דרך יציאתו של כבד, אבל אם הקופה כנגד בית יציאתו של כבד והחררה כנגד בית כניסתו אי איפשר שנכנסה דרך הקנה, דאילו כן היאך נקבה הכבד וירדה והקופה אינה יכולה לנקוב, אלא על כרחין דרך הוושט נכנסה ונקבה דקין וחזרה ונתחבה חררה שלה בכבד ונכנסה. והני מילי דחוששין לה באלימתא אבל בחלישתא אפילו קופה שלה עשוי לנקוב, והילכך בין כך ובין כך תולין שנכנסה דרך סמפון ונקבה הכבד וירדה. ולפי פירושו זה לא גרסינן אבל חלישתא נקובי נקיב ועייל, שלשון זה בכל שמועתינו להחמיר ולחוש שמא נקובי נקיב וושט או דקין ועייל לאחר מיכן למקום שנכנס, אלא ה"ג אבל בחלישתא לא. וכן הדין במחט שנמצאת בריאה, כשהכשירו דווקא בקופה לגיו אבל בקופה לבר טריפה. וכן נראה מפורש בדברי רש"י ז"ל. ואקשינן ומאי שנא ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות דמצד אחד כשירה, כלומר ולא חילקנו בין קופה לבר לקופה לגיו. ופרקינן שאני התם כיון דאיכא אוכלין ומשקין אימר אוכלין ומשקין דחקוה, ומתוך דוחקה נקבה אפילו בקופה. וההוא עובדא (מ"ט, א') דמחטא דאשתכח בסמפונא דכבדא וטרפה הונא מר בר רב אידי, לפי פי' זה על כרחינו הונא כרבנן טרופאי סבירא ליה, דהא בסמפון עצמו מצאה ואפילו הכי טרפה, ועדיפא מדרבנן טרופאי, דרבנן טרופאי בכי הא לא אמרו לא היתר ולא אסור, וכדאמרינן התם ההוא מחטא דאישתכח בסמפונא רבא דריאה, אמרוה קמי רבנן טרופאי דמערבא, ולא אמרו בה לא היתר ולא אסור; איסור לא אמרו בה, כיון דבסמפונא רבא הוה אימר דרך סמפון נקט ואתאי. והדר אמרינן ההוא קשיתא דאישתכח במררתא, אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמרינן הא ודאי סימפונא נקט ואתאי, ואע"ג דלא נפיק, אימר מירבל הוא דרביל ביה. והני מילי דדיקלא אבל דזיתא מיבזע בזע, כלומר דהוה ליה כמחט ודרך וושט נכנס ונקב ונכנס במרה. והא כרבנן טרופאי ולית הילכתא הכין, אלא בין דדיקלא בין דזיתא כשירה, דדרך סמפון נקט ואתאי. ונמצא פסק הלכה לפי שיטה זו, דבין בריאה בין בכבדא אי קופה לגיו כשירה ואי קופה לבר טריפה; והני מילי באלימתא אבל בחלישתא בין הכין ובין הכין כשירה; ובדאישתכח בסמפונא רבא בין הכין ובין הכין כשירה. וכן אי אישתכח במררתא בין הכי ובין הכי כשירה, כרבנן דמכשרי. וקשה לפירושו, שברוב הספרים גרסינן אבל בחלישתא נקובי נקיב ועייל. ועוד קשיא לי, דאם איתא דאפילו בריאה נדון כן דווקא בקופה לגאו, אם כן הוה להו לפרושי בהדיא, ורבנן דמכשרי היאך אמרו סתם מחט שנמצאת בריאה כשירה, כיון שאינה כשירה אלא דווקא בקופה לגאו. ועוד בחלישתא היאך אנו תולין דנכנסה דרך קנה, אדרבה לפי שיטתו של רש"י ז"ל כיון דאין דרך קנה לבלוע היה לנו לומר דרך וושט נכנסה שדרכו לבלוע, שכן כתב רש"י ז"ל בעצמו למעלה גבי חתוכא דריאה הן הכשירו שיודעין מאי זה טעם הכשירו, שהרי באה כל הריאה לפניהם וראוה שלימה הילכך על כרחין דרך הקנה נכנסה; [אנו מאיזה טעם נכשיר], אי איתה קמן דילמא הוה נקובה, שרוב הנכנסין דרך הוושט נכנסין. ע"כ לשונו. עוד כתב היכא דליתה לריאה קמן על כרחיך חזקה היא זו שרוב הנכנסין אינן נבלעין אלא דרך הוושט ומשם לא יצאתה לתוך הריאה בלא נקיבת דקין וריאה. אלמא כבדא דלית לה בדיקותא כיון דרוב הנבלעין חזקה דרך ושט נבלעין, אי בחלישתא היא נימא חזקה דרך ושט נכנסה ונקבה. עוד קשה היאך איפשר דהונא מר אית ליה כרבנן טרופאי וטפי מיניהו. ונראין דברי הרב אלפסי ז"ל שהביא הא דריאה כצורתה, לא חלק בה בין קופה לגאו בין קופה לבר, ופסק בקשיאתא דזיתא לאיסורא דמיבזע בזע. וכן פסק הר"ם במז"ל (פ"ו, ה"ז ופ"ז, הי"ד). ונראה שהם מפרשים קופה לבר וקופה לגאו בהפך מדברי רש"י ז"ל, ולגאו היינו כנגד חלל הבהמה ולבר היינו כנגד חוץ לחלל, כלומר כנגד הראש. וכלל זה מסור בידינו מרבנן דמכשרי, דכל שנמצא בריאה או באחד מן האיברים התלויין בה מימר אמרינן דרך סמפון נקט ואתאי. והכא הכי קאמר אי קופה לגאו כשירה דרך סמפון נקט ואתאי ואין חוששין שנטה אילך ואילך ונקב, אבל בשקופה לבר וראש החררה נכנס לפנים חוששין שמא נטה אילך ואילך דרך ירידתו ונקב קנה הכבד שנקובתו במשהו הואיל ועבר וירד עד שם במיצר, מה שאין כן בנמצאת בריאה דכיון שעד הריאה מקום רחב יש וקרוב הוא אין חוששין לכלום ואפילו קופה לבר. וקשיאתא דזיתא דאישתכח במררתא הרי הוא כמחט חלישתא ואיכא למיחש נמי שמא עם כניסתה ניקבה. ואקשינן ומאי שנא ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות דמצד אחד כשירה ואפילו קופה תחוב בו, דאלמא אפילו קופה נקבה, דאי לא, נחוש דמחוץ באה ונקבה. ופריק שאני התם דאגב אוכלין ומשקין דדחקוה נקבה. והילכך כל שנמצאת בריאה אפילו קופה לבר אין חוששין לה לכלום כל שהיא שלימה לפנינו ואינה מבצבצת, אבל בכבדא אי נמי במררתא חוששין בשקופה לבר שמא נקבה אילך ואילך דרך כניסתה, אבל קופה לגאו כשירה. אלא דקשיא לי בכבדא נמי אי קופה לגאו ותחובה בכבד למה כשירה, דאי דרך סמפון נקט ואתאי היאך נתחבה והלא קופה אינה נוקבת, דהא אמרת במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות דאי לאו משום דאיכא למימר דאוכלין ומשקין דחקוה מיטרף הוה טרפינן ליה. ויש לי לומר דכל שהיא לפנים כח המושך באיברים מושך ודוחק, ובבית הכוסות נמי הוא הדין דהוה ליה למימר ליה הכין אלא כיון דמשכח פירוקא דעדיף מיניה אמר, וקושטא דמילתא אמר. ושיעור קלישתא ואלימתא לא איתפרש והילכך בכולהו חיישינן. ומכל מקום מסתברא לי דאלימתא בעובי קשיאתא דדיקלא מיהא כשירה, דהא בקשיאתא דדיקלא אמרינן הא ודאי סימפונא נקט ואתאי. והיכא דמישתכחא בליבא לא איתפרש בגמ', אבל הרב בעל הלכות כתב זה לשונו ומחטא דאישתכח בליבא אע"ג דלא נקיב טריפה. והני מילי כי משתכחא בסימפונא דליבא בגואי דלא אית לה דוכתא למיפק וכי רישיה לתתאי דכמה דאתיא נקובי נקבה וטריפה, אבל קופה לתתאי דלא עייל אלא בסימפונא רבא תלינן דילמא בהדי דשעלא פלטא ליה ואחזוקי באיסורא לאו מילתא היא דנפקא מהתם ונפקא מדוכתי אחריתי. ומחטא דאישתכח בטרפשא ספק טריפה היא וכל ספק טריפה לאיסורא. ע"כ. ואם נמצאת בכרס מסתברא דבכל עניין כשירה, דאוכלין ומשקין הכניסוה; ואם נמצאת בקרקבן של עוף הוא הדין והוא הטעם. ומעשים בכל יום ומתירין.
<h2>דף מט.</h2>
כל טריפות שמנו חכמים בבהמה ובעוף, אין צריך מדאוריתא לחזר אחריהן ולבדוק אם ניקב קרום של מוח או שניקב הלב וכיוצא בזה, ואפילו בריאה אין צריך לבדוק מן התורה, דרוב בהמות כשירות הן. ורובא דאורייתא הוא וכדדייקינן לה בפרק קמא דחולין (י"א, א') ומייתינן מראשה של עולה ופסח ועגלה ערופה ושעיר המשתלח ומכה אביו וכולה, כדאיתא התם. ואפילו מדרבנן לא חייבו לחזר ולבדוק. אבל בסירכות שבריאה, הואיל והדבר מצוי וניכר לעינים הצריכו לבדוק לכתחילה. הא לא בדק ונאבדה הריאה או שנחתכה ואי איפשר לבודקה כשירה, שחזקתה כושר. ולא עוד אלא אפילו נטלה זאב או כיוצא בו והחזירה כשהיא מנוקבת כשירה, דתולין נקיבתה בזאב. דגרסינן בפרק קמא דשחיטת חולין (ט', א') אמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה, נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה נטרפה. ואקשינן ונימא נשחטה הותרה, ופרקינן הא קמ"ל דאע"ג דאיתליד בה ריעותא, כדבעא מיניה ר' אבהו מרב הונא בא זאב ונטל את בני מעיה והחזירן כשהן מנוקבין מהו, מי חיישינן שמא במקום נקב נקב או לא, אמר ליה אין חוששין שמא במקום נקב נקב. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דדווקא בני מיעים אבל ריאה לא, לפי שהיא עלולה לסירכות ולנקבים, ואין ריאה בכלל בני מיעים. ואין הדברים הללו מחוורין, דהא רב הונא כללא קא כאיל ואמר נשחטה בחזקת היתר עומדת, אלמא אפילו בלא שום בדיקה עומדת בחזקת היתר. ועוד יש לי ראיה גמורה מדאמרינן בפרק אלו טריפות (מ"ט, א') ניקבה ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא תלינן בטבחא או לא, ואסיקנא תלינן, דהא תלינן בזאב. אלמא אף בריאה אמרו כן מפורש דתלינן בה בידא דטבחא ובזאב. עוד יש לנו ראייות אחרות כתובות אצלינו בחידושי חולין. ומאיין לנו שהצריכו חכמים בדיקה בריאה לכתחילה, גרסינן בפרק אין צדין (ביצה כ"ה, ב') נטיעה מקטעת רגליהן דקצביא ודבועלי נידות, כלומר שאדם ממתין לנטיעה שלש שנים ימי ערלה והקצבים אינן ממתינין לבהמה עד שתיבדק. וגרסינן בירושלמי במסכת ביצה (פ"ג, ה"ד) ר' יודן בעי דמאי מדבריהם וראית טריפה מדבריהם, כמה דתימה רואין את הטריפה ביום טוב דכוותה מפרישין את הדמאי ביום טוב. ועל כרחין היינו בספק טריפה, דאילו ודאי טריפה לאו מדבריהם היא אלא דאורייתא היא. ועוד אמרו בילמדנו אמר ר' יהודה בן פדיה מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שאתה לא יכולת לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת, והרי בניך משמרין כל המצוות שניתנו להם ועומדין בהן, וביותר אדם מישראל לוקח בהמה שה או עז או כבש או שור ושוחט ומפשיט ורוחץ, בודק בריאה ונמצא טריפה מונע ואינו אוכל. הוי אומר אמרת י"י צרופה. ומיהו בדיקה זו ודאי מדבריהם היא כדאמרן, דאילו מדאוריתא הא אסיקנא בפרק אין צדין (ביצה כ"ה, א') הפשט וניתוח [לעולה ואין הפשט וניתוח] לקצבים. וכן המנהג בכל ישראל לבדוק בסירכות שבריאה. וכל הפורץ ואוכל בלא בדיקה פורץ גדר וישכנו נחש של דבריהם.
<h2>דף נ.</h2>
ניקבו טריפה. ותניא רשב"ג אומר בני מיעיין שניקבו וליחה סותמתן כשירה. מאי ליחה, אמר רב כהנא שירקא דמעיא דנפקא אגב דוחקא. ואסיקנא דלית הילכתא כרבן שמעון. והיכא דניקבו וסתמן חלב טמא, כגון בריש מעיא באמתא דאית ביה חלב טמא, אינו סותם, כדאמר רב חלב טהור סותם טמא אינו סותם. ואפילו חלב דלגבי כרכשא אינו סותם, כדאמר רב נחמן חלב העשוי ככובע אינו סותם; תרגומא חיטי דכרכשא וטרפשא דליבא. וחלב טהור שעל הדקין של עוף, או שעל הקורקבן, סותם. והדרא דכנתא דאינקיב לחבריה כשירה, (מ"ח, ב') דאמר רב נחמן הדרא דכנתא דאינקיב לחבריה כשירה, חבריה מיגין עליה. וכל שכן היכא דאינקיב להדי כנתא, שהרי הוא חלב טהור וסותם הוא. ואם ניקבו הדקין היכא דאיכא למיתלי בידא דטבחא או בסכין תלינן, דהא תלינן בזאב. ואם נסתפק הדבר אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה, מקיפין בהן, דאמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מיעים. הנהו בני מיעיים דאתו לקמיה דרבא, אקפינהו ולא אידמו, אתא רב משרשיא בריה משמש בהו ואידמו. אמר ליה אבוה מנא לך הא, אמר ליה כמה ידי משמישו בהו מיקמי דליתי קמי מר.
גרסינן התם ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו מקיפין בריאה. אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה אבל מערוגה לערוגה [לא. ואסיקנא אפילו מערוגה לערוגה מדקה לדקה ומגסה לגסה אבל לא מדקה לגסה ולא מגסה לדקה. יש מי שפירש באותה ערוגה מאונות של ימין לאונות של ימין; ומערוגה לערוגה] מאונות של ימין לשל שמאל ומשמאל לשל ימין; אבל לא מגסה לדקה מאומא לאונא ולא מאונא לאומא. ואינו מחוור, דהא לא מיקריא גסה ודקה אלא גדולה וקטנה. אלא הכי פירושא מערוגה לערוגה מריאה לריאה אחרת; אבל לא מבהמה גסה לדקה ולא מבהמה דקה לגסה. וכן הלכה. (מ"ט, א') מורנא פליגי בה אבא יוסי בן ביסאי ורבנן, חד אמר קודם שחיטה פריש, וחד אמר אחר שחיטה פריש. והילכתא אחר שחיטה פריש.
<h2>דף נ:</h2>
הכרס הפנימית שניקבה. אי זהו כרס הפנימית, אמר רב יהודה העיד ר' נתן בר שילא ריש טבחיא דציפורי משום ר' נתן אי זהו כרס הפנימית, סינייא דיבי. וכן אמר ר' יהושע בן קרחא סינייא דיבי. ר' שמעון בר אבא אמר איסתומכא דכריסא. יעקב בר נחמני אמר שמואל מקום שאין בו מילת. ר' אסי אמר ר' יוחנן מקום צר יש בכרס ואיני יודע אי זה הוא. ופירשה רב אחא בר אויא אמר רב אסי מן המיצר ולמטה. ר' אבינא משמיה דגניבא אמר רב טפח בושט סמוך לכרס זו היא כרס הפנימית. במערבא אמרי משמיה דר' יוסי בר' חנינא כל הכרס כרס הפנימית, ואי זו היא כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס. רבה בר רב הונא אמר מפרעתא. היכא, אמר רב אויא בדפרעי טבחי. כלומר הכרס הרואה את הקרקע וכל מה שהוא באותו מקום שהטבחים פורעין שם מן הירכים עד החזה, וכל מה שבכרס לפנים שאינו נראה לאחר שהטבחים פורעין לפי שהוא עומד למעלה במיצר זו היא כרס החיצונה. בנהרדעא עבדי כרבה בר רב הונא; אמר ליה רב אשי לאמימר כל הני שמעתא מאי, כלומר ואיך לא נחוש לאותן שמועות שלמעלה. אמר ליה כולהו ברבה בר רב הונא שייכן, כלומר שכולן הן בתוך היכא דפרעי טבחי, ואפילו דר' יוחנן, דהא פירשה רב אחא בר אויא דהוא מן המיצר ולמטה. דר' אבינא ודבני מערבא מאי, אמר ליה פליגן. ודר' אבינא נמי לא פליגא אלא כמאן דאמר טפח [בושט סמוך לכרס, אבל למאן דאמר בריש פרק אלו טרפות בשמעתא דתרבץ הושט (מ"ד, א') אימא טפח] בכרס סמוך לושט זו היא כרס הפנימית, אפילו הא נמי לא פליגא. וכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל איכא מאן דפסק כרבה בר רב הונא ואיכא מאן דפסק כר' יוסי בר' חנינא, והוא לא הכריע כמי מהם. ורבינו אפרים ז"ל פסק כר' יוסי בר' חנינא דהא רב אשי כוותיה סבירא ליה. פי' לדבריו מדאמר ליה רב אשי לאמימר דמערבא מאי. אבל מורי הרב ז"ל פסק כרבה בר רב הונא, חדא דבנהרדעא כוותיה עבדי, ואע"ג דמיקל מדר' יוסי בר' חנינא, מעשה רב; ועוד דבריש פרק אלו טריפות מני לבשר החופה את רוב הכרס בשב שמעתא, ואילו לר' יוסי בר' חנינא במתניתין מתניא בהדיא, דהא קתני או שנקרע רוב החיצונה. וכן פסק הרב בעל העיטור כרבה בר רב הונא, דאי כר' יוסי בר' חנינא בצר להו שמונה עשר טריפות. ואין ראיה זו מחוורת בעיניי, דאם כן בא ונקשה אותה על ר' יוסי בר' חנינא, אלא דר' יוסי בר' חנינא אי מפיק האי מעייל אחרינא, או דלית ליה מיניינא דתנא דר' ישמעאל אלא כתנא דמתני' דלא מני להו. ותדע לך דהא על כרחין אית לן למימר הכי לעולא, דהא עולא דמני שמונה מיני טריפות שנאמרו למשה בסיני ממעט לקותא דרכיש בר פפא כדאיתא התם, וחסירי ליה על כרחין שמונה עשר טריפות לפום מיניינא דמנו לה התם, דהא לקותא דרכיש בר פפא חד משב שמעתתא. ומכל מקום כיון דבנהרדעא עבדי עובדא כרבה בר רב הונא איכא למימר מעשה רב וקיימא לן כוותייהו. ואפילו הכי מסתברא דראוי לחוש לדר' יוסי בר' חנינא כיון דבמערבא אמרי כוותיה, ועוד דמחמיר הוא ובשל תורה הלך אחר המחמיר. ועוד נראה לי קצת ראיה ממחט שנמצאת בחתוכא דכבדא ורבנן טרפואי לא אמרו בה היתר כשמעתיהו, וטעמא דידהו משום דאין דרכו של קנה לבלוע אלא דרך ושט נבלעה ונקובי נקיב ועייל, ואם איתא אפילו לכשתימצא לומר דדרך ושט נכנסה למה אסרוה והא איפשר דיצאה דרך כרס החיצונה ואחר כך נכנסה בכבד, דכל היכא דאיכא למיתלי לקולא תלינן, דהא תלינן בזאב ובידא דטבחא, ואבא דכולהו משום דאזלינן בתר רובא. אלא שיש לדחות דהנהו רבנן טרופאי דמערבא הוו, וכדאמרינן התם אמרוה קמי רבנן טרופאי דמערבא, ומערבי לטעמייהו דסבירא להו כר' יוסי בר' חנינא. מכל מקום כיון דכולהו רבנן מערבאי אית להו כוותיה צריך למיחש להו. ויש לדחות בזה דלא תלינן להקל אלא בשיש לפנינו ממש דבר לתלות בו, כזאב וידא דטבחא וכיוצא בזה, אבל בכל מקום שנמצא שם עניין הטורף ולא ידענו עניינו אין תולין להקל. והראיה ספק דרוסה, דאמרינן התם (נ"ג, א') נמצאת צפורן בגבו של אחד מהן, כיון דאיכא למימר בכותל נתחכך ואיכא למימר ארי דרסה, אמר רב כשירה, רב לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה. אלמא לדידן דחיישינן לספק דרוסה אסורה. וכן חרותא (נ"ה, ב') ספק בידי שמים ספק בידי אדם אסורה עד שתיבדק בפושרין, וכמו שכתבנו למעלה גבי ריאה. ומכל מקום עוד יש לי להביא ראיה, דהא משמע דבני מדרשא כר' יוסי בר' חנינא סבירא להו, מדבעי רב אשי גמרא נשתברו רוב צלעותיה (נ"ב, ב') בשר החופה את רוב הכרס ברובו, ברוב קרוע או ברוב נטול, ואקשו בגמרא ותיפשוט ליה קרוע, דתנן הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החיצונה, ואמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר' חנינא כל הכרס כרס הפנימית, אי זו היא כרס החיצונה בשר החופה את רוב הכרס. ופריקו מידי הוא טעמא אלא לשמואל, כלומר הא דבעי רב אשי לדברי שמואל דהוא מרה דשמעתא הוא דקא בעי, ושמואל לית ליה דר' יוסי בר' חנינא, דהכי אמר ר' יעקב בר נחמני אמר שמואל כרס הפנימית מקום שאין בו מילת. אלמא מדאקשו בגמרא להדיא ותיפשוט ליה ממתני' דהא אמר ר' יוסי בר' חנינא, שמע מינה דגמרא הכין סבירא ליה כר' יוסי בר' חנינא. ומדלא פריקו נמי רב אשי לית ליה דר' יוסי בר' חנינא, ופריקו מידי הוא טעמא אלא לשמואל, שמע מינה דאף רב אשי כר' יוסי בר' חנינא סבירא ליה, ולא בעי לה אלא לשמואל דהוא מרה דשמעתא ולהגדיל תורה. כנ"ל.
אמר גניבא אמר רב אסי נקדרה כסלע טריפה, פי' ואפילו טפח מצומצם, שאם תמתח תעמוד על טפח. אמר ר' חייא בר אבא לדידי מיפרשא לי מיניה דגניבא אמעברא דנהרדעא כסלע כשירה, יתר מכסלע טריפה. וכמה יתר מכסלע, אמר רב יוסף כגון דקיימן תלת קשוואתא בצפא בדוחקא, בלא צפא ברווחא. ולעניין פסק הלכה, הרב אלפסי ז"ל פסק לקולא כאסהדתיה דר' חייא בר אבא. ונראה שהזקיקו לכך מדבעו אליביה וכמה יותר מכסלע, ורב יוסף נמי דפריש כמה יותר מכסלע. אבל בתוספות נראה שפוסקין להחמיר, שהם פירשו הא (נ"ד, ב') דאמר רב נחמן כסלע כיתר מכסלע, דהיינו נקדרה כסלע.
המסס ובית הכוסות שניקבו. תנו רבנן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, מצד אחד כשירה, משני צדדין טריפה. נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא קודם שחיטה, לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא לאחר שחיטה. כתבו בתוספות בשם רש"י ז"ל מדנקט בית הכוסות [ושבקי לבר זוגיה, ולא אמר מחט שנמצאת בהמסס ובית הכוסות, ש"מ דוקא בבית הכוסות] מצד אחד כשירה, הא בהמסס אפילו מצד אחד טריפה. ודקתני במתני' לחוץ, כלפי חוץ קאמר, ולמעוטי אם ניקבו כלפי פנים כנגד מקום חיבורן, שהאחד מגין על חבירו. וטעמא דמילתא, דכיון דאין להמסס אלא עור אחד חוששין שמא הבריא לחוץ, וכדקיימא לן בישב לה קוץ בושט (מ"ג, ב'), אבל בית הכוסות כיון דיש לו שני עורות אין חוששין. ובודאי לכאורה כדברי רש"י ז"ל משמע מההיא דאמרינן בשילהי במה מדליקין הני תרתי מילי אישתנו שמייהו בי כסי הובלילא, הובלילא בי כסי, למאי נפקא מינה, למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות; ואם איתא דאפילו בהמסס מצד אחד כשרה, מאי נפקא מינה, דהא בתרויהו מצד אחד כשירה ומשני צדדין טריפה. עוד נראה לי קצת ראיה דנקבו לחוץ דקתני במתני', לא לחוץ ממש אלא כלפי חוץ, מדתנן באלו כשרות (נ"ד, א') המסס ובית הכוסות שניקבו זה לתוך זה, דאלמא טרפות דקתני שניקבו זה שלא כנגד זה, דאי לא, ליתני שלא נקבו לחוץ, דהא בכולהו כשרות תני בהפך מאי דתני בטרפות נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח; ניקב הלב ולא לבית חללו, והכא נמי הוה ליה למיתני המסס ובית הכוסות שנקבו ולא נקבו לחוץ. אבל לדידי קשיא לי טובא, דאי טעמא דבית הכוסות דאין חוששין לה, לפי שיש לה שני עורות, מאי שנא מוושט דאף הוא יש לו שני עורות. ודוחק הוא לומר דעורות של בית הכוסות שאני לפי שהן עבין וגסין יותר. ועוד דאם כן בהמסס מיהא ליסגי ליה בבדיקה, דאפילו בושט נמי בבדיקה הוה סגי ליה אפילו לדברי רש"י ז"ל, שפירש שם אלא משום דושט אין לו בדיקה מבחוץ. וכי תימא אין הכי נמי, אם כן מה הפרש יש בין המסס לבית הכוסות, שאף הוא בדיקה הוא צריך מבחוץ, וכדאמרינן התם (נ"א, א') מעשה בא לפני ר' מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד וטרפה, ואסיקנא דהכי הוה מעשה שלא מצאה אלא מצד אחד, ואפילו הכי הפכה ומצא בה קורט דם ואמר אם אין בה מכה דם זה מניין, ואמר אביי מתני' היא משני צדדין טריפה; ולומר דמצד אחד כשירה דתני במתני', לאו כשירה לגמרי קאמר אלא שאינה טריפה, ובדיקה מיהא צריכה. ונראין דברי ר"ת שפירש דאפילו המסס מצד אחד כשירה, וברייתא לרבותא נקט בית הכוסות, דאע"פ שנקב עור אחד שלם כשירה עד שניקבו שניהם, ומשני צדדין לגררא נקטיה. וההיא דבשלהי פרק במה מדליקין הא קמ"ל שלא תטעה לומר דמה שאמרו מצד אחד כשירה היינו במה שקורין עכשיו בית הכוסות [דהיינו המסס שהיה נקרא מתחלה הובלילא, אבל מה שהיו קורין מתחלה בית הכוסות] אפילו מצד אחד טריפה, דכיון שניקב עור אחד שלם טריפה. לפיכך לישנא דמתני' כפשטה דוקא נקבו לחוץ הא לא נקבו לחוץ ממש אפילו המסס כשירה. והא דלא קתני בכשרות שנקבו ולא נקבו לחוץ, לרבותא נקט הכי ולאשמועינן דאפילו ניקבו מצד לצד כשירה אם ניקבו זה לתוך זה. תרבץ הוושט שניקב כבר כתבתיו למעלה בניקב הוושט.
<h2>דף נא.</h2>
גרסינן התם אמר רב הונא הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין לה משום ריסוק איברים. ופרישנא טעמא דרב הונא משום דאמידא נפשה, ואפילו נפלה דרך ארובה שאי איפשר לה להסתרך לכותל, וכל שאומדת נפשה אינה מתרסקת, ואע"פ שכואבת ואינה יכולה לעמוד אימר צימרא הוא דנקיט לה. ואין חוששין דקאמר אפילו לחוט השדרה קאמר, דגרסינן התם היכה לה על ראשה והלכה כלפי זנבה כנגד כל השדרה אין חוששין לה, וכל מקום שאמרו כאן אין חוששין לה אפילו בדיקה אינה צריכה. וכן כתב הר"ם במז"ל. ההיא אימרתא דהות בי רחבוניא והות משדרה כרעא בתריתא. הכי גרסינן בספרי דוקאני. אבל בהלכות גדולות גריס בה דנפלה מאיגרא. ולפי גירסא זו אפילו נפלה ומשדרא כרעא לא חיישינן לה. ואינו מחוור, דהא טעמא קא מפרש בגמ' משום דשיגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח, ואי בנפולה חוט השדרה ודאי שכיח.
אמר רב הונא שוורים המנגחין זה את זה אין חוששין משום ריסוק איברים, ואע"ג דמדוו וקיימי אמרינן צמרא בעלמא נקיט להו. ואי נפול לארעא ודאי חיישינן. מיהא שמעינן דכל שהפילו אחר אפילו בפחות מעשרה חיישינן, דהא כריסיה דתורא ליכא אלא ארבעה כדאיתא בעובדא דרב נחמן דבפרק שור שנגח את הפרה דכתבינן לעיל, ואפילו הכי אמרו כאן דחוששין להן. ודווקא בדלא אמיד נפשיה הא אמיד נפשיה לא חיישינן דצפרניו נועץ בקרקע, דגרסינן התם ההוא תורא דנפל ואישתמע קול גניחותיה, עאל רב נחמן ושקל משופריה מיניה, אמרי ליה רבנן לא חייש מר לריסוק איברים, אמר להו הכי אמר רב צפרניו נועץ בקרקע עד שמגיע לארץ. אמר רב מנשי הני דכרי דפתקי גנבי, כלומר שגונבים ומשליכין אותן מגדרות הצאן ולמטה, אין חוששין משום ריסוק איברים, מאי טעמא אמותנייהו שדו להו כי היכי דלירהטו קמיהו. אהדרינהו ודאי חיישינן. ומסתברא דווקא בשראינום שוכבים כואבים, אבל בשלא ראינו שהפילום ולא מצאנום שוכבים למה נחוש להם מן הסתם. והני מילי דחיישינן להו בדאהדרינהו מחמת יראה אבל מחמת תשובה, תשובה מעליתא עבדי. אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים. פי' עגל שנולד וכלו לו חדשיו מותר לשחטו מיד, ואין חוששין לומר שמא נתרסק ביציאתו בדוחק מבית הרחם. והר"ם במז"ל לא פירש כן. ואין פירושו מחוור במקום זה כלל. בית המטבחיים אין בו משום ריסוק איברים. פי' אפילו הפילוהו מגבוה עשרה טפחים, דהא יהיב ר' יצחק טעמא משום דאמיד נפשיה ונועץ צפורניו בקרקע עד שמגיע לארץ. גרסינן בירושלמי (סנהדרין פ"ו, ה"ה) ביומוי דר' פינחס חבטין תורא בחיליה, אמר לון בחייכון שרוניה, שרו ליה וערק. אמר ברוך שבחר בהן ובדבריהן דאמרי אילין דחבטין תורא בחיליה לית ביה משום ריסוק איברים. אמר רב יהודה אמר רב הכה לה על ראשה והלכה לה כלפי זנבה או על זנבה והלכה כלפי ראשה אפילו כנגד כל השדרה אין חוששין משום ריסוק איברים. ואי שלים חוטרא אפלגיה דחרציה חיישינן. ואי מחייה ופסקיה אי נמי מחייה לאורכיה ואית ביה קטרי בחוטרא חיישינן.
<h2>דף נא:</h2>
אמר רב יהודה אמר רב עמדה אינה צריכה מעת לעת אבל צריכה בדיקה, הלכה אינה צריכה בדיקה. רב חייא בר אשי אמר אחד זו ואחד זו צריכה בדיקה. ופסקו רבוואתא ז"ל כרב יהודה. [וכן פסק הרב אלפסי ז"ל. ואע"ג דבשל תורה הלך אחר המחמיר, אפילו הכי קיימא לן כרב יהודה] מדאמרינן בזבחים פרק התערובות (ע"ד, ב') דריש לקיש סבר עמדה צריכה מעת לעת הלכה צריכה בדיקה, ואמרינן עלה התם כולהו כריש לקיש לא אמרי, קסברי עמדה אינה צריכה מעת לעת הלכה אינה צריכה בדיקה, ור' ינאי ור' ירמיה נינהו דפליגי עליה התם והילכתא כוותייהו, חדא דרבים נינהו, ועוד דר' ינאי רביה דר' יוחנן דהוא רביה דריש לקיש והלכה כמותו לגביה דר' יוחנן וכל שכן לגביה דריש לקיש. אמר רב הונא בר יהודה אמר רב פשטה ידה לעמוד אע"פ שלא עמדה, עקרה רגלה להלוך אע"פ שלא הלכה. רב חסדא אמר ננערה לעמוד אע"פ שלא עמדה. ויש ספרים דגרסי והילכתא עמדה צריכה בדיקה ואינה צריכה מעת לעת, הלכה אפילו בדיקה אינה צריכה. מקצת רבוואתא ז"ל יש שפסקו כרב הונא בר יהודה אמר רב דכל שפשטה ידה לעמוד אע"פ שלא עמדה, עקרה רגלה להלוך אע"פ שלא הלכה. וכן כתבו הרב בעל ההלכות והרב בעל העיטור ז"ל. ונראה טעם דבריהם דכיון דמשמיה דרב אמרי לה ולא אשכחן מאן דפליג עליהו כוותייהו עבדינן. ומאי דגרסי במקצת הספרים והילכתא עמדה אינה צריכה לשהותה הלכה אינה צריכה בדיקה, דמשמע מינה דווקא עמדה ודווקא הלכה, תוספת היא שניתוסף בספרים מידי בעלי פסקים ואינו מעיקר הגמרא. ובנוסחאות הישנות לא נמצא כל עיקר. אבל רבינו אלפסי ז"ל ובספר התרומות ובתוספות רבותינו הצרפתים ז"ל פסקו דווקא בשעמדה ובשהלכה. וכן עיקר. והר"ם ב"ן ז"ל נתן טעם בדבר, דעקרה רגלה להלוך לא מפיק לן מידי חשש פסיקת חוט השדרה עד שתהלך כדרכה, דלא מיבעיא כי לא הלכה כלל אלא אפילו הלכה וצולעת על יריכה איכא למיחש לה. ותדע לך דהא אימרתא דהות בי רחבוניא דהוות משדרה כרעא בתריתא ואישתכח דהוה פסיק חוט השדרה ואפילו הכי הות מהלכה קצת, אלא ודאי עד דהלכה כדרכה חיישינן לה. ואי איפשר לפרש דההיא בשנפלה ואפילו הכי כשהיתה מהלכת קצת לא חיישינן לה וכדגריס הרב בעל ההלכות, שהרי דחינו אותה גירסא למעלה מדקאמר עלה חוט השדרה לא שכיח. וכן נראין הדברים ועיקר. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל על אותה גירסא הכתובה בספרים סמכו לפסוק דלא כרב הונא בר יהודה וכן כתבו מפורש. אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא נפולה שאמרו צריכה בדיקה כנגד כל החלל. ואסיקנא דסימנין אינן צריכין בדיקה דקשין הן אצל נפילה, [דאמר רב אשי סימנין קשין הן אצל נפילה]. ואם נתרסק בה אבר אחד ונפסדה צורתו, אפילו היה אותו אבר מן האיברים שאם נטלו או שחסרו או שניקבו כשירה, כגון טחול וכליות או כבד, הרי זו טריפה, שהריסוק מכאיבה יותר מן הנטילה והנקיבה. וכן כתב הר"ם במז"ל. ומסתברא דלריסוק או לקריעה חוששין אבל לנקב אין חוששין, דאם איתא לא היתה לה בדיקה, דאי איפשר לבדוק כל האיברים הפנימיים שנקיבתן במשהו. וכן נראה דעת הר"ם ב"ן ז"ל. וכל מקום שאמרו בנפולה חוששין לה, אם שחטה קודם שעמדה ולא שהתה מעת לעת טריפה ואין לה בדיקה, מדטרפיה רב נחמן לההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי.
ועוף שנחבט על פני המים יש בו משום ריסוק איברים, דאמר רב יהודה אמר שמואל עוף שנחבט על פני המים כיון ששט על פני המים מלא קומתו דיו. ולא אמרן אלא ממטה למעלה אבל מלמעלה למטה אימר מיא אשפלוהי. ואי מיא קיימי לית לן בה, כלומר דבכל עניין ששט בהן מלא קומתו דיו. ואי שדא איצא וקדמיה איהו דקא מסגי. גלימא, כלומר אם נפל על גבי גלימא, עוף מיעף אין בו משום ריסוק איברים, דכל שהגלימא כפולה אע"פ שהיא מתוחה על גבי יתידות אינה מתוחה הרבה ורכה היא. מתוח, כלומר שאינה כפולה, יש בו משום ריסוק איברים. איזלא, מקרבי קטרי חיישינן. פי' אותן הרשתות שעשויות קשרים קשרים, מקום הקשרים קשה, ואם הקשרים מקורבים זה אצל זה נחבט עליהן ומתרסק. מרחקי קטרי לא חיישינן. טוני דכיתנא, האי גיסא והאי גיסא לא חיישינן. איסריה חיישינן, כלומר אם נפל על המקום שהוא קשור שם. כיתנא, דייק ולא נפיץ חיישינן, דקשה הוא שעדיין עציו בו. דייק ונפיץ לא חיישינן. עביד ביזרי, אי אית בהו קיטרי חיישינן ואי לית בהו קטרי לא חיישינן. דקתא חיישינן, דקדקתא לא חיישינן. נברא חיישינן, פי' חריות של דקל קודם שעשו מהן רצועות. תמהתא לא חיישינן, פי' חריות אלו עושין מהן רצועות ונקראות תמהתא והן רכות לאחר שנעשו רצועות. קיטמא נהילא חיישינן, לא נהילא לא חיישינן. ויש גורסין בהפך. אבק דרכים חיישינן. חול גס חיישינן, דק לא חיישינן. תבנא ועביד בזגא חיישינן, לא עביד בזגא לא חיישינן. חיטי וכל מינייהו חיישינן, שערי וכל מינייהו לא חיישינן. כל מיני קטניות לא חיישינן בר מן חפצי וחמצי, ואי רמיין במנא כולהו חיישינן. כלל גדול יש בדבר כל דחביט חיישינן, דשריק לא חיישינן. דבקא אמימר אסר ורב אשי שרי. פי' חתיכות עץ שמושחין בדבק והעוף שוכן עליו ורגליו וכנפיו מתדבקות בו וכשהוא רוצה לפרוח נופל עמהם לארץ ומתרסק, ולפיכך אסר אמימר ורב אשי שרי. ואמרינן היכא דנדבקו בו תרי גפי כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי בחד גפא, מאן דשרי פרח בחד גפא, ומאן דאסר כיון דבהאיך לא מצי פרח בהאי נמי לא פרח. והילכתא בחד גפא שרי בתרי גפי אסיר.
<h2>דף נב.</h2>
נעקרה אפילו צלע אחת וחצי החוליא שהיא תקועה בה טריפה, דאמר רב נעקרה צלע וחוליא עמה טריפה, ואוקימנא בחצי חוליא. והיינו נמי דשמואל, דאמר רבה בר רב שילא אמר רב מתנה אמר שמואל נעקרה צלע מעיקרה טריפה, והגולגולת שנחבסה ברובה ובשר החופה את רוב הכרס ברובו. ופי' צלע מעיקרה שנעקרה עם עיקרה דהוא חצי החוליא שהיא תקועה בה, שאם לא נעקרה אלא צלע בלא חוליא כלל אין זו מעיקרה. ועוד למה ליה לשמואל לאורוכי בלישניה ולמימר נעקרה מעיקרה, אם צלע בלא חוליא כלל קאמר על כרחין אם נעקרה מחלייתה היא שנעקרה, והיינו דמייתינן הא דשמואל בשב שמעתתא בריש פרק אלו טריפות ואי צלע בלא חוליא קאמר לית הילכתא כוותיה והיכי מייתי לה בשב שמעתתא דהילכתא אינון. ואע"ג דאקשינן עליה דשמואל (נ"ב, ב') ואוקימנא לה בצלע בלא חוליא, צלע בלא חוליא כולה קאמר ולעולם בשנעקרה עמה חצי חוליא, ודרב ודשמואל בהא חדא היא. ואם תאמר אם כן אמאי מייתו דשמואל בשב שמעתתא הוה להו לאייתויי משמיה דרב דעדיף מיניה באיסורי, לא היא, דמשום דשמואל אמר תלת דהיינו צלע וגולגולת ובשר החופה את רוב הכרס וכולהו מכלל שב שמעתתא אינון מייתי הא דצלע משמיה דשמואל בגררא דהנך, ושפיר טפי לאייתויינהו כולהו משמיה דשמואל ולא ליתי צלע מדרב והנך תרתי מדשמואל. וזה נכון ועיקר. ואע"פ שרש"י ז"ל לא פירש כן כך נראה לי. ובד"א באותן צלעות גדולות שיש בהן מוח אבל בקטנות שאין בהן מוח אפילו נעקרה צלע וחצי חוליא מסתברא שאינה טריפה, חדא דכיון דאסיקנא בנשתברו דדווקא בצלעות גדולות, נעקרו נמי דקאמרינן היינו באותן גדולות, ועוד דאי לא תימא הכי מאי קא מקשה לרב מדר' יוחנן הא אפילו לר' יוחנן משכחת לה כגון שנעקרו אחת עשרה גדולות מכאן ואחת מן הקטנות מכאן או אחת מן הקטנות מאותו צד ממש, וזה פשוט, וכיון שכן אף מה שאמר רב נעקרה צלע וחצי חוליא טריפה, דווקא מאותן צלעות קאמר, הא מן הקטנות היא וחצי חולייתא כשירה, דאינה אלא כאילו נעקרה חצי חוליא לבדה משילהי כפלי דכשירה.
נשברה הגולגולת וקרום המוח קיים טריפה כיצד, גרסינן התם אמר רבה בר רב שילא אמר רב מתנה אמר שמואל נעקרה צלע מעיקרה טריפה, והגולגולת שנחבסה ברובה, ובשר החופה את רוב הכרס ברובו. והילכתא כוותיה דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה, ועוד דהא מייתינן לה בשב שמעתתא. בעי ר' ירמיה ברוב גובהה או ברוב היקיפה. וסלקא בתיקו. והילכך נקיטינן לחומרא בתרוייהו, ובין ברוב גובהה ובין ברוב היקיפה טריפה.
<h2>דף נב:</h2>
נעקרה חוליא אחת מאותן שבסוף הכסלים שאין עמהן צלע טריפה, דתנן (אהלות פ"ב, מ"ג) כמה חסרון בשדרה, כלומר ולא תטמא באהל, בית שמאי אומרים שתי חוליות, ובית הלל אומרים חוליא אחת. ואמר רב יהודה אמר שמואל [וכן לטריפה, ואקשינן באלו טריפות (שם נ"ב, ב') מיהא דשמואל אאידך דשמואל דבעי שנעקרה] צלע מעיקרה, ופרקינן ההיא דשמואל דאמר נעקרה צלע מעיקרה טריפה — צלע בלא חוליא, כלומר בלא חוליא שלימה אלא חצי חוליא וכמו שכתבנו, והא דאמר שמואל וכן לטריפה — בחוליא שלימה בלא צלע. וחוליא בלא צלע היכי משכחת לה, בשילהי כפלי.
גרסינן התם אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה יש לו דריסה, אבל מן הזאב ולמטה אין לו דריסה אלא בעופות. בעופות מן הנץ ולמעלה. ואקשינן מן הזאב ולמעלה למעוטי מאי, אילימא למעוטי חתול פשיטא דרוסת הזאב בבהמה תנן. וכי תימא הא קמ"ל דזאב אפילו בגסה דריס, והכי קאמר בבהמה גסה הזאב כלמעלה ממנו, והא תנן ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה, ור' יהודה פרושי קא מפרש ולא מיפליג פליג. וכי תימא דר' יהודה פליג, דתנא קמא סבר דדרוסת הזאב אפילו בגסה ור' יהודה סבר דדרוסת הזאב בדקה בלחוד, ורב הא אתא לאשמועינן ולמיפסק כתנא קמא, והאמר ר' בנימין בר יפת אמר ר' אלעזר לא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים. ופרקינן גברא אגברא קא רמית, רב סבר פליגי ור' בנימין בר יפת סבר לא פליגי. ואיבעית אימא לא פליגי ורב למעוטי חתול אתא לאשמועינן, דאי ממתני' הוה אמינא אפילו חתול נמי והאי דקתני זאב אורחא דמילתא קתני, קמ"ל דדווקא קתני זאב ולא חתול. וכיון דאיתמר תרי לישני נקיטינן לחומרא דרב סבר מיפלג פליגי וזאב לתנא קמא אפילו בגסה דורס כלמעלה ממנו. ואע"ג דר' יהודה אמר אינו דורס אלא בדקה, אנן כתנא קמא קיימא לן דזאב כלמעלה ממנו ואפילו בגסה דורס. כן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. אבל הרב אלפסי ז"ל פסק כהאי לישנא בתרא דלרב נמי ר' יהודה לא בא אלא לפרש, ורב דקאמר מן הזאב ולמעלה למעוטי חתול הוא דאתא שאין לחתול דריסה באימרי רברבי, וזאב לעולם אין לו דריסה אלא בבהמה דקה. וכן בודאי מסתברא כדברי הרב אלפסי ז"ל, דכיון דמתמהינן ואמרינן וכי תימא ר' יהודה מיפלג פליג והאמר ר' בנימין בר יפת, שמעינן מינה דגמרא מיפשט פשיטא ליה כי הא דר' בנימין בר יפת, אלא דלתרוצה לדרב ולמישכח לה פיתרי דחקינן ואמרינן דרב סבר מיפלג פליג, אבל לבתר דאשכחן אוקמתא לדרב דלאשמועינן דחתול אין לו דריסה, הדרינן למאי דסבירא לן ופשיטא לן דר' יהודה לא פליג. ומשום דיחויא בעלמא דאמרינן לא שבקינן מאי דאמר ר' בנימין בר יפת משמיה דר' אלעזר. וזה נכון. וכיון שכן אם איתא דרב סבר דר' יהודה לא פליג וזאב בדקה בלחוד הוא דדריס, על כרחין גס דקתני במתני' עוף ידוע הוא, דאי גס וגדול למעלה מן הנץ קאמר, מאי קאמר רב בעופות מן הנץ ולמעלה, דבבהמה הכי קאמר הזאב ומן הזאב ולמעלה עד ארי דורס בדקה וארי בגסה, אבל בעופות אם הנץ כלמעלה ממנו אם כן אפילו בעוף הגס יש לו דריסה דהא למעלה מן הנץ אין לו שיעור. הילכך נראה לי מכאן דגס הוא אוסטור והכי קאמר בעופות הדקים הנץ ולמעלה מן הנץ עד אוסטור יש להן דריסה, אבל בעוף הגס אין להן דריסה אלא אוסטור וכל שלמעלה ממנו. וזה נראה לי נכון.
ואי זהו עוף הדק, תורים ובני יונה וכיוצא בהן ותרנגולין קטנים ואע"פ שהן גסים בגופן יותר מן הנץ, אבל תרנגולת הרי היא כעוף הגס ואין צריך לומר אווזין. ומנא תימרא, מדאמר רב עמרם דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים ואקשינן עליה מדתניא דרוסת חתול נץ ונמיה עד שתינקב לחלל, אבל דריסה לית להו, ופרקינן רב עמרם דאמר כברבי דתניא בר' אומר לא אמרו אין דריסה אלא במקום שאין לו מצילין אבל במקום שיש מצילין יש דריסה. ואקשינן ובשאין מצילין אין דריסה, והא ההיא תרנגולתא דהויא בי רב כהנא דרהיט חתול בתרה לאינדרונה ואיתחד דשא באפה ומחייה לדשא בסיחופא ואשתכח עלה חמשא קורטי דמא, ופרקינן אמרי מצלת עצמה כמצלת מאחרים דמיא, ואיכא למידק ומאי קושיא, שאני התם דעוף הוה וחתול ליכא מאן דפליג דאית לה ודאי דריסה בעופות, ותירצו רבוואתא ז"ל דקס"ד השתא מדקא עריב ותני חתול נץ ונמייה דדריסת חתול דווקא בעוף הדק כנץ, ומכלל דבריהם דתרנגולת עוף הגס הוא. ואלא מיהו אע"פ שהועילונו הם ז"ל בתירוצם זה ללמד על התרנגולת, אין קושייתם מחוורת בעיני, דאטו משום דקא רהיט חתול בתרה הוה סלקא דעתייהו דאית ליה דריסה בה, אם כן אף אנו נאמר אילו היה החתול רודף אחר השור שיהא לו דריסה בשור, ואם תאמר דהכי קאמר מדקא חזינא דהטיל ארס שמע מינה דאית ליה דריסה אף במקום שאין מצילין, לא היא, דאטו איכא מאן דאמר דחתול או נץ אין להן דריסה בשום מקום אלא בזמן שיש מצילין. אלא עיקר דבר זה לא היה אלא ממה שמצאו חמשה קורטי דמא בדשא, דאלמא אף במקום שאין מצילין כועס הרבה ומטיל ארס גדול, וכל שהוא מטיל ארס כל כך הנראה בדשא בודאי אילו הטילתו בתרנגולתא היה דורס בה, ופריקו כל שמצלת עצמה כמצלת מאחרים דמיא. זה הוא עיקר דבר זה. כנ"ל.
וחתול שאמרנו שאין לו דריסה בבהמה, הני מילי באמרי רברבי אבל בגדיים וטלאים יש להן דריסה, דאמר רב עמרם אמר רב חסדא דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים, דרוסת חולדה בעופות, ומדקאמר בעופות סתם שמעינן מינה דחולדה אפילו בעוף הגס [יש לו דריסה. אבל נץ אין לו דריסה בגדיים וטלאים, ותדע לך דהא חולדה יש לו דריסה אפילו בעוף הגס] וכמו שאמרנו ואפילו הכי קאמר רב עמרם דאין לו דריסה בגדיים וטלאים, וכל שכן נץ דאין לו דריסה אפילו בעוף הגס. ומינה נמי דאפילו גס אין לו דריסה בגדיים וטלאים, כחולדה דיש לה דריסה בכל עוף גס ואין לה דריסה בגדיים וטלאים.
<h2>דף נג.</h2>
ובעא מיניה רב כהנא מרב אם יש דריסה לחתול ולחולדה ואם דריסתם שוה, ואסיקנא דאף לחולדה יש דריסה בעופות, כלומר אפילו בגסין אבל לא בבהמה כלל, ולחתול יש דריסה בגדיים וטלאים אבל לא באימרי רברבי, ומתני' דקתני דרוסת הזאב בגסה, באמרי רברבי. ושועל נמי יש לו דריסה בגדיים וטלאים, דאמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי אין דריסה לשועל, איכא דאמרי דיש דריסה לשועל אמר ליה, וכיון דאיתמר דשועל אין לו דריסה ואיתמר דשועל יש לו דריסה נקיטינן לחומרא ויש לו דריסה. ויש ספרים דגרסי בהו הכי בהדיא. ומיהו דווקא בגדיים וטלאים אבל באמרי רברבי לא, דדרוסת הזאב קתני. ורב נמי אמר בבהמה מן הזאב ולמעלה לאפוקי כל שלמטה מן הזאב, ושועל למטה מן הזאב הוא. וזה ברור. אמר רב יוסף נקיטינן אין דריסה לכלב כל עיקר, כלומר בשום דבר ואפילו בעוף הדק, ואינו עושה אלא מעשה קוץ בעלמא. אמר אביי נקיטינן אין דריסה אלא ביד לאפוקי רגל דלא, כלומר רגל דחיה הדורסת, אבל עוף דריסתו ברגלו. ואין דריסה אלא בצפורן לאפוקי שן דלא עד דמינקיב לחלל, כלומר דאינו אלא כקוץ בעלמא דאמרינן (נ"ג, ב') בקוץ עד שתינקב לחלל. ואין דריסה אלא מדעת לאפוקי שלא מדעת, כגון שנפלו על גבי עוף ובהמה והכו בצפורנן שלא מדעת. ואין דריסה אלא מחיים לאפוקי לאחר מיתה דלא, ואקשינן השתא שלא מדעת אמרת לא לאחר מיתה מיבעיא, ופרקינן לא צריכא כגון שדרסה ומיקמי דלישקליה לסיחופיה קטליה, והא קמ"ל דאינה לדריסה אלא בסוף וזיהרא בהדי דשקליה לסיחופיה הוא דשדי. ודוקא בשראה אותו מתחלה ועד סוף וראה שלא הוציא ציפורנו משעה שדרס ועד עכשיו, הא לאו הכי חוששין שמא הכה וחזר והכה, דדרכן בכך.
אמר ר' אבא בר רב הונא אמר רב ארי שנכנס לבין השוורים ונמצאת צפורן בגבו של אחד מהן אין אומרין שמא דרסו. מאי טעמא, רוב אריות דורסין ומיעוט אין דורסין, וכל הדורס אין צפורנו נשמטת, וזו הואיל וצפורן יושבת לו בגבו אימר בכותל נתחכך. ואסיקנא דרב אזיל לטעמיה דאמר אין חוששין לספק דרוסה. ולית הילכתא כוותיה. הילכך חוששין להן. ואפילו בדשתיק איהו ואינהו אי נמי דצווח איהו ואינהו מקרקרן, הואיל וצפורן היושבת לו בגבו. ולא זו בלבד אנו חוששין אלא אפילו לכולן, דלא דמי לקטע רישא דחד מינייהו וכדכתיבנא לעיל. ואני תמיה עאל ויתיב ושתיק ואינהו מקרקרן למה אנו חוששין להן, דהא כל חדא וחדא בספק ספיקא עומדת, שמא לא זו דרס, ואפילו תימצא לומר שזו היא שדרס שמא במקום שאינו מטרפת בכך דרסה, וכל מקום שאתה מוצא ספק ספיקא אפילו בדאורייתא מותר. ולא היא, שכולן בספק אחד הן שמא כולן דרס. וכיון שכן אפילו נתפזרו אסורות, דהא אין כאן רוב מותרות בודאי שנתלה בו ונאמר דכל דפריש מרובא פריש. ולעניין ספק דרוסה או ודאי דרוסה שנתערבה באחרים אכתוב בע"ה מה דיניהן בבית התערובות בשער ראשון בדין בעלי חיים שאינן בטילין.
ואיכא מרבוואתא ז"ל שאמרו דכי אמרינן דרוסה צריכה בדיקה, דווקא באחד מאותן חמשה שהושוו בהן רב ושמואל שאין חוששין, דהן ספק עאל, עאל ושתיק איהו ואינהו, וצווח איהו ואינהו, קטע רישא דחד מינייהו, וספק כלבא ספק שונרא, אבל בכל הנך אחריני דאמרינן בהו [לחוש] לספק דרוסה לית להו בדיקותא. והיינו דלא בדק שמואל לההוא שרפכא דספק דרוסות דאתא לקמיה וחנקינהו ושדינהו. ואינו מחוור בעיניי כלל, דהני חמשה דשוו בהו רב ושמואל לא צריכי בדיקה כלל. דספק כלבא ספק שונרא בדיקה לא צריך, והראיה מאווזא דרב אשי דאמר מי לא אמר רבא ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא הכא נמי ספק קניא ספק שונרא אימר קניא, ואם איתא דבדיקה נמי אצרכה הוה להו לאסוקי בה בדקה ואכשרה. ועוד דהא הני לא גריעי לדידן מישב לו צפורן בגבו של אחד מהן לרב, ובההיא לא אצרכה רב בדיקה, מדאמרינן אין אומרין ארי דרסו, ואי אין אומרין בדיקה זו למה. ועוד היאך איפשר לומר דספק עאל ספק לא עאל תהא צריכה בדיקה, ואנן אימר לא עאל אמרינן, ואי לא עאל אף הן אין צריכין בדיקה. ועוד מדאמרינן בדרוסה משיאדים בשר כנגד בני מיעיין ובסימנין עד שיאדימו סימנין עצמן, אלמא אע"ג דהאדים בשר כנגד סימנין כשירה, ואמאי, והלא משדרסה שוב אין לה תקנה. וזו ראיה שאין לה תשובה. וכתבו רבותינו הצרפתים ז"ל דבספק דרוסה צריך לבדוק מכפא דמוחא ועד אטמא כדכתבינן בסמוך, אבל ודאי דרוסה, כלומר שניכר מבחוץ מקום הדריסה, לא היה צריך לבדוק אלא כנגד אותו מקום. ולא ירדתי לסוף דבריהם, שאם אין מקום דריסה ניכר מבחוץ [ואפילו הכי אתה חושש שמא יהא ניכר מבפנים, אלמא פעמים שיהא רושם הדריסה ניכר מבפנים אע"פ שאין ניכר מבחוץ], אם כן אף כשאתה מוצא מקום אדמימות מבחוץ במקום אחד מפני מה אין אתה חושש שמא גם במקומות אחרים דרס אלא שאינו ניכר מבחוץ, אלא אם כן תאמר דארס של ארי זה כיון שהוא מאדים כאן אילו דרס במקום אחר כך היה ניכר רישומו אבל בזמן שלא ניכר בו כלל יש לחוש שמא ארס ארי זה אין רישומו ניכר מבחוץ. ואין אלו אלא דברי נביאות. ומסתברא שכל שאינו ניכר מבחוץ בידוע שלא נדרס שם, ומה שאמרו צריכה בדיקה מכפא דמוחא ועד אטמא, לומר שצריך לבדוק אם יש שם מקום אדמדם מבחוץ, וכל מקום שימצא שם צריך בדיקה כנגדו, ואם האדים בשר מבפנים כנגד בני מיעים אסורה ואם לאו כשירה. אבל אטמא ומאטמא ולתחת אפילו נמצא שם קורט דם אין בכך כלום. והרב בעל הלכות גדולות כתב וכל היכא דבעי בדיקה כגון דרוסה ונפולה ודומה להן, אי שחיט להו אסירן. ורבנן קמאי הוא דהוו חכימי למיבדק אבל השתא ליכא למיקם על בדיקה שפיר, ואמור רבנן (נ"ח, א') לזכר עד שנים עשר חודש ולנקיבה כל שאינה יולדת. וכן כתב רש"י ז"ל משמו בשמעתא דנפולה (נ"ב, א'), וכתב רש"י ז"ל נראה לי שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו, כדכתיב אל השופט אשר יהיה בימים ההם, אבל הוא יזהר יפה להביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאים בדבר כי היכי דנמטיה שיבא מכשורא. עד כאן לשונו.
<h2>דף נג:</h2>
גרסינן בפרק אלו טריפות אמר רב נחמן בקוץ עד שתינקב לחלל, בדרוסה עד שיאדים הבשר כנגד בני מיעיין. כלומר קוץ כל שניקב עד חלל הבהמה טריפה ואין לה בדיקה, דחוששין שעם כניסתה בדוחק נקב אחד מן האיברים שנקיבתן במשהו ואי איפשר לבדוק את כולן. ותדע דדומיא דדרוסה שהאדים בשר כנגד בני מיעיין קאמר, וההיא ודאי מכיון שהאדים בשר כנגד בני מיעיים טריפה.
<h2>דף נד.</h2>
סמפון הכבד שניקב, כתב הר"מ במז"ל (פ"ו, ה"ח) שהיא טריפה, וזה לשונו קני הכבד והם המזרקים שבהם הדם מתבשל, אם ניקב אחד מהם במשהו טריפה. ואינו מחוור בעיני כלל, שלא מצינו שנזכר איסור נקיבת סמפוני הכבד בשום מקום. ואולי עלה בדעת הרב ז"ל כי מה שאמרו (מ"ה, ב') תלתא קני הוו, דכבדא כריאה, היינו הסימפונות שבתוך הכבד בעצמו, כי גם בסמפוני הריאה כתב כן (פ"ז, ה"ג), וכמו שכתבתי אני משמו גבי סמפון הריאה שניקב לחבירו. ואינו כן, שאותן שבתוך הכבד הכבד מגין עליהן, ואפילו סמפוני הריאה שניקבו לבשר הריאה כשירה, שלא אמרו אלא בסמפון הריאה שניקב לחבירו, וכל שכן לכבד שסותם סמפוניו וכמו שסותם את המרה שנקבה לו. ותדע לך, דהא תנן ניטלה הכבד, אם נשתייר ממנה כזית כשירה, ואי איפשר לכבד להינטל כולו שלא ינקבו הסמפונות, ולא נאמר בכי הא ניקב לחוד ונחתך לחוד, דלמאן דאמר בריאה ניקב טריפה, כל שכן אם יש בו חסרון. והיינו דאיצריך רב נחמן לאשמועינן בסמפון הריאה שניקב, אע"ג דכבר אמר איהו נמי בקנה הריאה דריאה כריאה, ואם איתא דדא ודא חדא אינון, כיון דאמר דריאה כריאה למה לי תו למימר אידך הא אשמעינן חדא זימנא, ואי לחדותי ולאשמועינן דווקא בדאינקיב לחבריה, התם הוה ליה למימר דריאה כריאה והוא דאינקיב לחבריה. ובלי ספק סמפון הכבד שניקב כשירה ואפילו ניקב לחבירו וכמו שאמרנו. ואין בזה בית מיחוש.
ניטל לחי העליון טריפה. שנינו בפרק אלו טריפות אלו כשירות בבהמה ניטל לחי התחתון, ומכלל דבר זה אנו למידין דדוקא ניטל התחתון, אבל העליון טריפה, מפני שהוא ככסוי על פי הקדירה ואם ניטל אי איפשר לה לחיות. וכן כתב הר"ם במז"ל בתשובה לחכמי לוניל. והדברים נראין כן. אלא שיש להתיישב בדבר, שאם כן מפני מה לא נשנית טרפותו במשנתינו ולא נזכר בבסג"ר. ואולי הבליעוהו בתוך הנטולין, לפי שכל הנטולין נמנין כאחד, וכמו שהבליעו צומת הגידין שלא נזכר בבסג"ר מפורש.
ניטלה האם. שנינו בפרק אלו טריפות ניטלה האם שלה כשירה. ותניא התם גמרא אלו כשירות בעוף (נ"ו, ב', כנ"ל) מעשה בר' סימון ור' יצחק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו באונו והורו בטרפחת כר' בזפק. ואיבעיא להו הורו בטרפחת לאיסורא וכר' בזפק להיתירא [או דילמא הורו בטרפחת להיתרא וכר' בזפק להיתירא]. תיקו. וכתב ר"ח ז"ל דכיון דסלקא הכא בתיקו לחומרא עבדינן. ותימה הוא, חדא דהא סתם מתני' היא דתנן ניטלה האם כשירה, ועוד דר' טרפון שהאכיל לכלבים פרתו של בית מנחם שניטלה האם שלה טועה בדבר משנה קרינן ליה, ועוד דאיהו גופיה מיהדר קא הדר ביה ואמר הלכה חמורך טרפון, כדאיתה בבכורות (כ"ח, ב'), ואמר תדיוס הרופא אין לך פרה וחזירה יוצאות מאלכסנדריה עד שחותכין את האום שלה כדי שלא תלד. ורבותינו בעלי התוספות אמרו דשמא ר"ח ז"ל בעוף קאמר דחיותו מועט, ומעשה שהיה בטרפחת של עוף היה. ואינו מחוור, דהא תני לוי (נ"ו, א') כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, יתר עליהן העוף נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח, ואם איתא, לימא נשבר העצם וניטלה הטרפחת. והרב אלפסי ז"ל כתב מתני' דניטלה האם ולא כתב מכל זה כלום, לומר דבין בעוף בין בבהמה כשירה. וכן נראה עיקר. ניטל הטחול וניטלו הכליות כשירה. דתנן ניטל הטחול, ניטלו הכליות כשירה. וכבר כתבנו בנקובין דין ניקב הטחול בסומכיה ובקולשיה, [ובלקויה דין ניקבו הכליות ושאר דיני הכליות].
תנן חרותא בידי שמים כשירה. ותניא (נ"ה, ב') אי זו היא חרותא, כל שצמקה ריאה שלה בידי שמים כשירה, בידי אדם טריפה. ומנא ידעינן, בקייטא מייתינן משיכלא חיוורא [ומלינן ליה מיא קרירי, בסיתוא מייתינן משיכלא שחימא ומלינן ליה מיא פושרי, ומותיב ומנח ליה בגויה מעת לעת, אי הדרא בריא בידי שמים הוא וכשירה, ואי לא בידי אדם הוא וטריפה. ופי' משיכלא חיוורא], מזרק של חרס שחפו אותו באבר לבן. ומשיכלא שחימא, פרש"י ז"ל כלי חרס שלא חפו אותו באבר. ויש אומרים שהוא כלי של נחושת. ומה שאמרו מיא פושרי ומנח לה מעת לעת, נראה שצריכים המים להיות פושרים כל מעת לעת, וכאותה שאמרו בנידה בריש פרק המפלת (כ"ב, ב') גבי המפלת כמין שערות כמין יבחושין.
ניטל עורה ונפשט והיא הגלודה שאמרו טריפה. שנינו בפרק אלו טריפות הגלודה, ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלין. וחזר בו ר' מאיר והודה לחכמים, דתניא בברייתא (נ"ה, ב') אמר ר' שמעון בן אלעזר חזר בו ר' מאיר. ותניא כבר העיד הושעיא בן ר' יהודה הבסם לפני ר' עקיבה שאמר משום ר' טרפון על הגלודה שפסולה, ואם נשתייר בה כסלע כשירה. ואמרינן סלע זה שמציל היכן נשתייר, אמר רב נחמן אמר שמואל על פני כל השדרה, ופרישנא כרוחב סלע על פני כל השדרה. ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' ינאי אמר על מקום טיבורו. ויש ספרים דגרסי משום ר' אלעזר בר' ינאי, והגירסא הראשונה היא גירסת הרב אלפסי ז"ל. ור' ינאי זה הוא ר' ינאי רביה דר' יוחנן. רבה בר בר חנה אמר ארישי פרקים, כלומר שישאר כזית כזית על כל ראש פרק ופרק. בעי ר' ינאי בר' ישמעאל נטל מקום כל השדרה וכולו קיים, ניטל טיבורו וכולו קיים, ניטלו כל ראשי פרקים וכולו קיים, מהו. וסלקא בתיקו. רב אמר כל העור מציל בגלודה, ולא בעינן מקום ידוע, חוץ מעור בית הפרסות שאינו מציל. ר' יוחנן אמר אפילו עור בית הפרסות מציל. ולר' יוחנן אין לך בכל העור שאינו מציל חוץ מעור שתחת האליה שאותו דינו כבשר, וכדתניא השוחט את העולה להקטיר כזית מעור שתחת האליה חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת, לומר שדינו כבשר ואינו נדון כעור. ולעניין פסק הלכה, כתב הרב אלפסי ז"ל דהלכה כשמואל דבעי מקום כל השדרה. ואע"ג דרב ור' יוחנן פליגי עליה, מכל מקום הוו ר' ינאי ושמואל ורבה בר בר חנה רבים לגבי רב ור' יוחנן, דשלשתן בעו עור מיוחד ורב ור' יוחנן לא בעו עור מיוחד, והוו להו תרי לגבי תלתא, ואין הלכה כיחיד במקום [רבים. ואע"ג דכל רב ושמואל ור' יוחנן הלכה כרב ור' יוחנן, וכן רבה בר בר חנה ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דרביה הוא, הא איכא ר' ינאי דהוא רביה דר' יוחנן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב], וכל שכן שהלכה כר' ינאי במקום רב, דהא רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ואם הלכה כר' ינאי במקום ר' יוחנן, כל שכן במקום רב. וכיון דבעינן מקום מיוחד, קיימא לן כשמואל דמחמיר טפי ובעינן כנגד כל השדרה. ופסק זה איפשר לפי מה שהוא גורס ר' ינאי אומר על מקום טיבורו וכמו שכתבתי, אבל לספרים דגרסי ר' אלעזר בר' ינאי, אין כאן ראיה לדחות דברי רב ור' יוחנן, ועל גירסא זו סמך הרב בעל העיטור ז"ל ופסק כרב דכל העור מציל חוץ מעור בית הפרסות. ואני תמיה בדברי הרב אלפסי ז"ל לפי שיטתו שפסק דבעינן עור מיוחד מפני מה פסק כשמואל, דהא ליכא בהני תלת קולא וחומרא, שאילו היה ר' ינאי ורבה בר בר חנה מודים לשמואל אלא שמקילין לומר שגם על הטיבור או על מקום ראשי פרקים מציל אז ודאי היה לנו לומר דשמואל לחומרא ונקיטינן כוותיה, אבל השתא דר' ינאי סבור דמקום טיבור דווקא ואם ניטל מקום טיבורו ומקום כל השדרה קיים טרפה, ואפילו בשכל העור קיים בעיא ולא איפשיטא, ורבה בר בר חנה נמי בעי דווקא מקום ראשי פרקים, מנא לן דהא דשמואל לחומרא. וראוי היה לו לפי שיטתו לפסול עד שיהא שם כסלע על כל השדרה וכסלע על הטבור וכסלע על ראשי פרקים, לחוש לכולם. וכן פסק הר"ם במז"ל (פ"ט, ה"ז). ופסק זה יותר נכון. אלא שאני תמיה בדברי כולם, כי לפי גירסתם שהם גורסים משום ר' ינאי, אם כן היה להם לפסוק כר' ינאי, שהרי אילולי שהיה ר' ינאי אומר כן היינו דוחים דשמואל ודרבה בר בר חנה מקמי רב ור' יוחנן, אלא משום דר' ינאי רביה דר' יוחנן הוא דדחינן דרב ור' יוחנן מקמיה, וכיון שכן כל שכן דאית לן למידחי דשמואל ודרבה בר בר חנה מקמיה, דהא אינהו מיקמיה דרב ור' יוחנן דחינן להו. ולפיכך אני אומר דעור שעל הטיבור מציל. חדא דאי ר' ינאי דהוא רביה דר' יוחנן הוא, כוותיה קיימא לן כדאמרן, ואי לא הא מידחו כולהו מיקמי רב ור' יוחנן, ולדברי שניהן כל העור מציל, חוץ מעור בית הפרסות לרב ועור שתחת האליה לר' יוחנן. והילכך לשתי הגירסאות פסק זה עולה יפה כנ"ל. אלא שיש לחוש לדברי הראשונים ז"ל. וראוי להורות הלכה למעשה כדברי הר"ם במז"ל דמצריך כסלע על פני כל השדרה ועל הטבור ועל ראשי הפרקים. ואם ניטל אחד מאלו וכל העור קיים, בעיא ולא איפשיטא ולחומרא.
<h2>דף נד:</h2>
והיכא דנפחתה הגולגולת, נחלקו עליה הראשונים נוחי נפש. דגרסינן בפרק אלו טריפות גמרא אלו כשרות בבהמה אמר רב נחמן כסלע כיתר מכסלע, כאיסר כיתר מכאיסר. ופרש"י ז"ל כסלע כיתר מכסלע, אחסרון דגולגולת דאיפליגו בה בית שמאי ובית הלל קאי, דתנן (אהלות פ"ב, מ"ג) ובגולגולת בית שמאי אומרים כמלא מקדח, והוא כסלע נרונית שהוא גדול משאר סלעים, ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות, ואמר רב יהודה אמר שמואל בריש פרק אלו טריפות וכן לטריפה, ואמרינן בבכורות בפרק על אלו מומין (ל"ז, ב') כמה כדי שינטל מן החי וימות, אמר שמואל כסלע, איכא דאמרי במתניתא תנא כסלע, ואתא רב נחמן השתא ואשמעינן דסלע זו סלע מצומצם, דכל שיש בו סלע מצומצם טרפה כאילו נחסרה יתר מכסלע. וכן פסקו הגאונים ז"ל. וכן פסק הר"ם במז"ל (פ"י, ה"ה). ורת"ם ז"ל פירש דהא דאמר שמואל וכן לטרפה, לא קאי אחסרון דגולגולת אלא אחסרון דשדרה בלבד. וראיה לדבריו יש מדאמרינן בריש פרק אלו טריפות תנא דבי ר' ישמעאל שמונה עשרה טריפות נאמרו לו למשה בסיני, ואקשינן עלה ותו ליכא, והא איכא בסג"ר ושב שמעתתא, ולא אקשינן והא איכא כמה חסרון בגולגולת, אלמא שמואל לא קאי אחסרון דגולגולת. והטענה בזה לפי שטריפה אינה חיה, ואילו נחסרה הגולגולת אפילו בטפח וקרום המוח קיים חוזרת היא ובריאה. והיינו דקתני במתני' באלו כשירות (נ"ד, א') נפחתה הגולגולת, ואם איתה דבכדי חסרון סלע טריפה, הוה ליה לתנא לפרושי כמה תפחת עד כסלע, כדמפרש בחסרון דגרגרת כמה תחסר רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי. ונראה דקושיא זו ליתה, דהא לכולי עלמא משמע דבחסרון רוב גובהה או רוב היקיפה טריפה, דלא עדיפא כי נחסרה מנחבסה דאמר שמואל הגולגולת שנחבסה ברובה טריפה, ואפילו תימצא לומר דאין אומרין בטרפות זו דומה לזו ונחבסה טרפה נחסרה כשרה, מכל מקום הא איכא נסדקה הגרגרת דתנינן במתני' דכשרה ולא פירש בכמה, ואפילו הכי קאמר רב (מ"ה, א') והוא שנשתיירה חוליא למעלה וחוליא למטה, ואע"ג דר' יונתן פליג ואמר מה חוליא ומה חוליא דאמר רב, מכל מקום משהו בעי וכדקאמר אלא כיון דנשתייר משהו למעלה ומשהו למטה כשרה, אלא דתנא דמתני' פעמים נועל ומסרך לחכמים, פעמים פותח. ומה שלא הקשו ממנה בריש פרק אלו טריפות לתנא דבי ר' ישמעאל, היינו משום דשיעוריה דבית הלל לא מיתני ביה בהדיא בדבית הלל, דרב יהודה משמיה דשמואל הוא דאמר בבכורות וכמה כדי שינטל מן החי וימות כסלע. ואע"ג דחזינן בבני אדם דאפילו נפחתה בטפח חיין, אין לך אלא מה שמנו לך חכמים בכשרות ובטרפות, דאי לא אף אנו נתיר ניקב קרום של מוח וניקבו הדקין לפי שנשאלו הרופאים ואמרו שנסו וחיו. ונראה לי שיטת הגאונים ז"ל עיקר, שדבריהן דברי קבלה הן. ועוד דאמרינן בפרק אלו טריפות (נ"ז, ב') אמר רב הונא סימן לטריפה שנים עשר חודש, ואותבינן עליה מדתניא סימן לטריפה כל שאינה יולדת, רשב"ג אומר משבחת והולכת בידוע שהיא כשירה, מתנוונה והולכת בידוע שהיא טריפה, רבי אומר סימן לטריפה כל שלשים יום, אמרו לו הרבה מתקיימות שתים ושלש שנים. ואוקימנא כתנאי, דתניא ובגולגולת שיש בה נקב ארוך ואפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפים למלא מקדח, אמר ר' יוסי בן המשולם מעשה בעין ביל באחת שנפחתה גולגולתה והטיל עליה רופא חדוק של קרויא וחיה, אמר לו ר' שמעון משם ראיה, ימות החמה היו כיון שירדו גשמים נכנסה בו צינה ומתה. אלמא משמע דפחיתת גולגולת אף לעניין טריפה איתמר, ואפילו על ידי בדור סמנים נמי אינה חיה.
ולעניין מה שאמר רב נחמן כסלע כיתר מסלע כאיסר כיתר מכאיסר, ופרש"י ז"ל כסלע היינו חסרון דגולגולת, וכאיסר כיתר מכאיסר היינו הא דאמרינן בגרגרת עד כמה תיפחת, רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי, ואמרינן עלה בגמ' קסבר רב נחמן עד ולא עד בכלל. לא תיקשי לך מאי עד ולא עד בכלל איכא בחסרון דגולגולת, דהא לא אמרו בה עד אלא הכי אמרו וכמה כדי שינטל מן החי וימות אמר רב יהודה אמר שמואל כסלע, שהרי כבר נשמר רש"י ז"ל ופירש אלמא קסבר רב נחמן דהא דקתני במתני' עד כאיסר עד ולא עד בכלל. ובתוספות הקשו עליו דאם איתא דרב נחמן אכסלע דגולגולת קאי ועלה קאמר עד ולא עד בכלל, אם כן הוה ליה לקולא דהא עיקרה לענין טומאה איתמר כדאיתא בפרק אלו טרפות (נ"ב, ב'), ואנן הא אמרינן התם (נ"ה, א') דכל ששיערו חכמים להחמיר, ועל דבר זה דחו דברי רש"י ז"ל לגמרי. ולי נראה שאינה קושיא, וכבר נשמר גם מזה רש"י ז"ל, שהוא ז"ל לא רצה לפרשה אטומאת אהל אלא לעניין טריפה דדייק רב יהודה משמיה דשמואל מדברי בית הלל, ולענין טריפה עד ולא עד להחמיר אמרו. ואם תאמר תרי שיעורי בחדא מילתא מי אמרינן ונימא לגבי אהל כסלע כפחות מכסלע ולגבי טריפה דדייקינן מיניה נימא כסלע כיתר מכסלע, ועוד יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. לא היא, דעיקר שיעורא דהיינו כסלע הוא דדייק רב יהודה לעניין טריפה, אבל זה מרווח וזה מצומצם, ולא מדינא אלא חומר הוא שהחמירו חכמים באיסורי תורה. ויש לנו כיוצא בה בעירובין בריש פרק מי שהוציאוהו (מ"ג, א') גבי בעיא דיש תחומין למעלה מעשרה, דמייתינן מהריני נזיר יום שבן דוד בא, והיא כתובה אצלינו שם. עוד יש דוגמתה בשמועתינו זו שבפרק אלו טריפות (נ"ה, א' שם) גבי חבל היוצא מן המטה דחמשה כלמעלה ועשרה כלמטה. ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פירשו כסלע כיתר מכסלע לעניין קדירת כרס החיצונה, דאמרינן התם (נ', ב') אמר גניבא אמר רב אסי נקדרה כסלע טריפה לכשתמתח תעמוד על טפח, ור' חייא בר אבא פליג ואמר כסלע כשירה כיתר מכסלע טריפה, ואתא רב נחמן לאשמועינן דכסלע דקאמר היינו מצומצם וסלע שלם היינו כיתר מכסלע. ואיני יכול להלום הפירוש הזה כלל, דהא רב נחמן לאו מימרא באפי נפשיה אמר אלא אפלוגתא דרב אסי ור' חייא בר אבא קאי, מדסתים ואמר כסלע כלומר סלע שאמרו, ואם כן רב נחמן אמאן קאי, אי ארב אסי הא איהו נמי אמרה בהדיא דהא נקדרה כסלע טריפה קאמר, ואי אדר' חייא בר אבא קאי ליתה דאדרבה איהו קאמר בהדיא כסלע כשירה כיתר מכסלע טריפה. ואי לאיפלוגי אדר' חייא בר אבא הוא דאתא, התם גבי פלוגתייהו הוה ליה למימרה. ודברי רש"י ז"ל נראין לי עיקר. והילכך כל שנקדרה כסלע טריפה ואפילו בבהמה ובחיה. ובעוף המים אפילו נשבר העצם ולא ניקב קרום של מוח טריפה הואיל וקרומו רך, כדאיתא התם (נ"ו, א') גמרא הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה. וכבר כתבנו זה למעלה גבי ניקב קרום של מוח.
<h2>דף נה.</h2>
ניקב הטחול. גרסינן בפרק אלו טריפות ניטל הטחול כשירה. אמר רב עוירא משמיה דרבא לא שאנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה. ואמרינן התם (עמ' ב') אמר רב נחמן שאילית לכל טרופאי דמערבא ואמרו לית הילכתא כרב עוירא; ולא אמרן אלא בקולשיה אבל בסומכיה טריפה, ואי אישתייר בסומכיה כעובי דינר זהב ולא איבזע כשירה. ואותיב (שם עמ' א') ר' יוסי בר' אבין ואיתימא ר' יוסי בר' זבידא ממה ששנינו בפרק בהמה המקשה חותך מן העובר שבמיעיה מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות [אסור באכילה. טחול וכליות הוא דאסירי הא בהמה שריא. ופרקינן בדין הוא דליתני מן הטחול ומן הכליות] אסורה באכילה, ואיידי דתנא רישא מן העובר שבמיעיה מותר באכילה תנא נמי סיפא אסור באכילה. איבעית אימא נקב לחוד ונחתך לחוד, כלומר ניקב הוא מכאיבה יותר ושוב אינה חיה אבל נחתך אינו מכאיבה כל כך וכשירה. והכי קיימא לן דניקב בסומכיה ולא נשתייר ממנו כעובי דינר זהב טריפה. ועובי דינר זהב לא נתבאר כמה, והולכין בו לחומרא. ומכל מקום יש לנו לומר דכל שניקב עד מחציתו כשירה, דהא נשתייר קאמר. ועוד דסתמא דמילתא דעובי דינר זהב אינו כמחצית עובייו של טחול. ולעניין נחתך הטחול כתב בעל העיטור ז"ל דיש מי שמתיר כלישנא בתרא דאמרינן נקב לחוד ונחתך לחוד. ואין פסק זה מחוור בעיניי, דכיון דתרי לישני נינהו וללישנא קמא אפילו נחתך אסורה נקיטינן כההוא לישנא לחומרא, דאיסורא דאורייתא הוא. טחול של עוף הוא עגול כענבה שאין בה עב וקלוש, וצריך עיון היאך נדון אותו לענין נקב. והר"מ במז"ל (פ"י, ה"י) כתב שאין הנקב פוסל בו כלל בשום מקום, ואע"פ שאמר ר' לוי (נ"ו, א') כל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, הני מילי באיברים שבעוף הדומין לבהמה אבל בשאינן דומין לא, שהרי ריאה דלית לה חיתוכא דאוני בבהמה טריפה ובעוף כשירה, לפי שאין לריאת העוף חתוכי אונות; וטרפות שבטחול ושבכוליא לא מנו אותן חכמים בבהמה כדי שיהיה כנגדן בעוף, ולפיכך לא נתנו לכוליא שיעור בעוף. וכן כל כיוצא בזה. ואין הנדון דומה לראיה, דבריאת העוף נמי הנקב פוסל בה אע"פ שאינה דומה לשל בהמה, והכא נמי נימא אדרבה שבכל מקום שינקב טריפה, דלית ביה קולשא. אבל מה נעשה וכבר הורה זקן.
לקותא טריפה כיצד. שני מינין נזכרו בלקותא כוליא שלקתה וכן הריאה שלקתה. ולא אלו בלבד אלא כל אבר שנקובתו או נטילתו או חסרונו פוסל, לקות פוסל בו, שהלקות כמו שניטל, וחמור מניטל, שאילו כוליא שנטלה או נחתכה או נקבה כשרה ולקתה פסולה כמו שנכתוב בס"ד. שנינו בפרק אלו טריפות אלו כשירות בבהמה ניטל הטחול, נטלו הכליות. ואמרינן עלה בגמ' (נ"ה, א') אמר רכיש בר פפא משמיה דרב לקתה בכוליא אחת טריפה, אמרי במערבא והוא דמטי לקותא במקום חרץ, ומקום חרץ היכא, חיוורי דתותי מותני. אמר רב נחמן שאילית לכל טרופאי דמערבא ואמרו הלכה כרכיש בר פפא. ופרש"י ז"ל לקותא, מליא מוגלא. ואינו מחוור, דמליא מוגלא כשר הוא בריאה ולקותא פסול בין בכוליא בין בריאה כדאיתא התם וכדכתבינן בסמוך, אלא לקותא היינו כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי, וזה אפילו בריאה פסול כדאמר (נ"ג, ב') רב שימי כי הוינן בי רב כהנא כי הוו מייתו ריאה לקמן ומותבינן לה ויתבה שפיר וכי הוה מדלינן לה הוה מתלחא ונפלה תלחי תלחי, וטריפנא לה מדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר היכי דמי נתמסמס, כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי.
<h2>דף נה:</h2>
איתמר יש כשר בזה ובזה, פי' בין בריאה בין בכוליא, מים זכים; יש פסול בזה ובזה, לקותא. יש כשר בריאה ופסול בכוליא, מוגלא; יש פסול בריאה וכשר בכוליא, נקב. ומים זכים לא אמרן אלא דצילי אבל עכירי טריפה. ודצילי נמי לא אמרן אלא דלא אסרוח אבל אסרוח טריפה. נמצא שהכוליא שלקתה ונתמסמס בשרה עד שהרופא גוררו, אי נמי שנתמלאת מים עכורין אע"פ שלא הסריחו, או שהסריחו אע"פ שהן זכים, או שנתמלאת מוגלא, אם הגיע אחד מאלו הלקיות במקום חרץ והוא הלובן שבתוכה טרפה. אבל אם מליאה מים זכים ולא הסריחו, וכן שנמס בשרה קצת אבל לא הגיע לקותא לכדי שיהא הרופא גוררו, או שלקתה ולא הגיע לקותא למקום חרץ כשירה. מאי אמרת, כיון שהגיע ללקות כזה בידוע שיתפשט ויעבור עד מקום חרץ, חולי הוא זה ומסוכנת כשרה, דהא אי בדרי לה סמני הדרא בריא. נקבה הכוליא כשרה, ואפילו הגיע הנקב למקום חרץ. ותדע לך דהא כיילינן יש פסול בריאה וכשר בכוליא נקב, ואילו היה הנקב פוסל בכוליא כלל, היכי כיילינן כשר בכוליא נקב. ועוד דהא דבי ר' יוסי רישבא הוו מחו בכוליא וקטלי, אתו לקמיה דר' אבא אמר להו וכי להוסיף על הטריפות יש, אין לך אלא מה שמנו חכמים. והא חזינא דמייתי, גמירי דאי הוו מבדרי לה סמני חיי. ואם איתא מאי קושיא, דילמא בשנוקב עד מקום חרץ. וכן הדין בנחתך. דאי לא, הוו להו למימני בכללי דריאה וכוליא פסול בזה ובזה נחתך. והא דאמרינן גבי ניטל הטחול (נ"ה, א') אמר רב עוירא משמיה דרבא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה, ואותיב ר' יוסי בר אבין ממתני' דקתני בפרק המקשה חותך מן העובר שבמיעיה מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה, טחול וכליות הוא דאסירי הא בהמה גופא שריא, ופריקנא בדין הוא דליתני אסורה ואיידי דתנא רישא מותר תנא סיפא נמי מותר, דלכאורה משמע מיהא דבין בטחול בין בכליות אם נחתך טרפה. לא היא, דאטחול בלחוד קאי והכי קאמר בדין הוא דליתני בטחול בהמה אסורה, אבל בכליות לכולי עלמא כשרה. והיינו נמי דלא אמרו בכליות לא שאנו אלא ניטלו אבל נחתכו טרפה, וכמו שאמרו בטחול לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טרפה. וכל שכן ללישנא בתרא דאמרינן אי בעית אימא נקב לחוד ונחתך לחוד, דלהאי לישנא בין בטחול בין בכליות נחתך כשרה.
ריאה שלקתה טרפה, והיא שנופלת לחתיכות כשמעמידין אותה דהיינו מסמסה, וכדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי. כיון שאמרנו דלקות הוא שהרופא גוררו והרי אנו חושבין אותו כאילו אינו, אם כן כל שהנקב או החסרון או הנטילה פוסלו הלקות פוסלו, שהרי אנו רואין אותו כאילו הרופא גררו ונטלו. ולעניין מים עכורין או סרוחין שבריאה כבר כתבנו למעלה גבי ריאה שהעלתה צמחים מה שנראה לנו. גם לקתה הריאה כתבתי שם.
<h2>דף נו.</h2>
ניקב הקרקבן טריפה. קרקבן זה יש לו כיס מבפנים מקום שמאכל מתאסף, ואם ניקב הקרקבן וכיסו קיים כשרה, דגרסינן בריש פרק אלו טריפות (מ"ג, א') אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן קרקבן שניקב וכיסו קיים כשר. איבעיא להו ניקב הכיס וקרקבן קיים מאי, תא שמע דאמר רב הונא ניקב זה בלא זה כשר. והיכא דניקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר, מה שאין כן בוושט, דאמר רב אשי וושט דאכלה ביה ופעיא ביה וגמדא ליה ורווחא ליה זמנין דמתרמי להו נקבי אהדדי והוי כנקב ואסור, אבל קרקבן דמנח נייח כדקאי קאי וכשר. אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב אשי הכי אמרינן משמיה דמר זוטרא דאמר לן משמיה דרב פפא כוותך. ואע"ג דמר זוטרא משמיה דרב פפא (שם בגמ') אמר איפכא בושט כשרה בקרקבן טריפה, אנן כרב אשי קיימא לן, ועוד דהא אסהיד רב אחא דרב זוטרא נמי הכי אמר משמיה דרב פפא. ניקב הוא וכיסו ושומן הקרקבן סותמו כשר, דהא קיימא לן דכל חלב כשר סותם. גג הזפק שנקב טרפה. גרסינן בפרק אלו טריפות (נ"ו, ב') אמר רבה ואיתימא ר' יוחנן גג הזפק נידון כושט. היכא, כלומר גג זה היכן הוא, אמר רב ביבי בר אביי מקום שנמתח עמו. ונראה לי שהוא מסוף הוושט עד מקום שכלה שיפועו של זפק.
ועוף המים, אם נשבר העצם, אע"פ שלא ניקב קרום של מוח כלל, הואיל וקרומו רך טריפה. דגרסינן התם (נ"ו, א') תני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, יתר עליהן העוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח. ואוקימנא בעוף המים הואיל וקרומו רך. אמר רב שיזבי והני אווזי דידן הואיל ושכיחי במיא כעוף של מים דמיאן.
<h2>דף נו:</h2>
כבר כתבנו למעלה דשנוי מראה זה שבבני מעיים בין באדומין בין בירוקין מחמת נקב הוא, ומסתברא דאפילו לא הוריקו לחללן טרפה, דכל ששלט בהן האור עד ששנה מראיתן כח האור שבהן נוקב ויורד וכל העומד לינקב כנקוב דמי, ודומיא דארס שבדרוסה. גרסינן התם בעא מיניה רב יוסף בריה דר' יהושע בן לוי מר' יהושע בן לוי הוריקה כבד כנגד בני מעיין מהו, אמר ליה טריפה. ופירש רבה דלאו משום הכבד בעצמו, דאילו מחמת הכבד בעצמו לא יהא אלא שנטל ממנו מה שכנגד בני מעיין כבשר בעלמא הוא וכשרה, אלא טעמא מחשש ריעות בני מעיין הוא, דכל שהוריקה כבד כנגד בני מעיין בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה. ומסתברא שאפילו בני מעיה לפנינו ולא ניכר בהן שום שינוי מראה קאמר, דכל שעבר כח האש והוריקה הכבד מחמתו בידוע דבני מעיין שתחתיו נחמרו אלא שאינו ניכר בהן עדיין ולא נתגלה הפסדן, וכדאמר רב נחמן בר יצחק אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טריפה, מאי טעמא איגלי בהתתייהו. ותדע דאילו בשאין בני מעיין לפנינו דווקא היתה שאילה אם כן היאך חסר רב יוסף עיקר שאילתו והיה לו לומר הוריקה כבד כנגד בני מעיין ונאבדו בני מעיין מהו, וכיוצא בזה, אלא משמע דאפילו בישנן לפנינו קאמר. וכן נראה גם מדברי הר"ם ב"ן ז"ל. אבל ראיתי לרבותינו בעלי התוספות ז"ל שאמרו דדווקא בשאין בני מעיין לפנינו הא ישנן לפנינו בבדיקת בני מעיין סגי. ואינו מחוור. גירסת הרב אלפסי והר"ם במז"ל כיון שהוריקה [כבד כנגד בני מעיין בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה וטרפה. ולומר דכל שנמצאת הכבד שהוריקה] אפילו לא נודע שנפלה אנו אומרין דבידוע שנפלה. ותימה הוא דהא רב יוסף מסתמא על מתני' הוא דבעא מיניה מאבוה, ומתני' בנפלה לאור בידוע היא, ועל מה ששאל הוא שהשיבו, והיאך הוסיף רבה בידוע שנפלה. ויש גרסאות דלא גרסי בידוע שנפלה אלא הכי גרסי כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיין בידוע שנחמרו בני מעיה, ובשראינו שנפלה לאור קאמר, הא אינו ידוע תולין בתולדת הכבד וכשרה. ומכל מקום ראוי לסמוך על גירסת הגאונים ז"ל שגירסותיהן ודבריהן דברי קבלה הן וכל שכן שלא להקל בשל תורה במה שהן מחמירין. ועוד נראה לי קצת סיוע לדבריהם, שאם אתה אומר שכל שלא נודע שנפלה לאור תולין בתולדת או במקרה אחר שאינו פוסל, אם כן אף בשנפלה לאור נמי נאמר כן, דהא רובא דאורייתא ורוב בהמות כשרות הן, וירקות זה אני אומר לא ירקות הפוסל הוא אלא ירקות שאירע בכבד מן התולדת. וגדולה מזו אמרו דאף בנקב שבבני מעיין שעל כל פנים פוסל אם היה מחיים אפילו הכי תלינן בזאב ובידא דטבחא (מ"ט, א'). ואע"ג דהתם דווקא בדאיכא קמן מידי דניתלי ביה כזאב וידא דטבחא דמשמשו בהו, התם הוא דאיכא מידי דפוסל על כל פנים אי איתיה מחיים דבהמה, אבל הכא דליכא מידי דפסיל, דהא ירקות לא פסיל ואפילו איתיה מחיים אם היה מחמת תולדת או מחמת חולי אחר, ואם כן אפילו ליכא מידי קמן למיתלי ביה כיון דלאו מידי דפסיל על כל פנים הוא ניתלי להקל. אלא ודאי ירקות שבלב וקרקבן וכבד ואדמימות שבשאר בני מעיין מילתא רחיקא היא אלא על ידי אור ולהכי לא תלינן אלא במצוי, וכיון שכן אף בשלא ראינו שנפלה חיישינן ואמרינן דנפלה לאור ונחמרו בני מעיה. וכבד כנגד בני מעיין, פרש"י ז"ל ראשה אחד של כבד תלוי כנגד בני מעיין וראשה אחר למעלה. ע"כ. וראש זה שכנגד בני מעיין הוא הראש הדק שבו, ואשר למעלה הוא שתלויה בו מרה והוא מקום תליותה, וכן הצד החיצון שכלפי הצלעות אפילו הראש הדק שבה נקרא שלא כנגד בני מעיין. וירקות זה שאמרו מסתברא של כבד ירקות ככרתי, דירוק כביעתא לא מחמת ריעות הוא בכבד אלא שבח הוא לו ומחמת שמנו, אבל ירקות של לב וקרקבן משמע בין כביעתא בין ככרתי, דכל ירקות שלהן שינוי מראה הוא להן דלעולם אדומין הן. ומסתברא שהעוף הבייתי שיש במינו מדברי שאין ירקות של כבד פוסל בו, שכל שיש במינו המדברי כן איפשר שימצא אפילו בבייתי כן לעיתים. וכעניין שהכשירו ביתרת שבריאה (מ"ז, א') הואיל ועיזי ברייתא הכי אית להו. וכן בגובתא דנפקא מבי כסי להובלילא (נ"ח, ב') משום דהני עיזי ברייתא הכי אית להו.
ההיא תרנגולתא דהות בי ר' יהושע בן לוי, אתא לקמיה דר' אלעזר הקפר, ירוקין הוו ואכשרה. והתנן ירוקין פסולה, אמר ליה לא אמרו ירוקין פסולה אלא בלב וקרקבן וכבד. תניא נמי הכי באילו בני מעיים אמרו, בלב וקרקבן וכבד. מצאתי כתוב למקצת המפרשים דכיון דלא מני ריאה בהדייהו משמע דדווקא אלו אבל ריאה אע"פ שהוריקה כשירה, קוטרא בעלמא הוא דעייל בה. ודאמרינן (נ"ז, א') אין ריאה לעוף לא לינפל ולא ליחמר אפילו בשהוריקה נמי קאמר ולומר שאין ירקות פוסל בה כלל. ואינו מחוור בעיני כלל דמאי שנא, אדרבה אם בלב וקרקבן הקשים כן, ריאה הרכה והעשויה לינקב בכל מה שהוא לא כל שכן. ומה שאמרו אין ריאה לעוף לינפל וליחמר, הא טעמא קא אמרי הואיל וצלעות מגינות עליה, ואם ראינו שנתרסקה ונחמרה מה הועילו או מה הצילו. אלא לא אמרו אלא שכיון שצלעות מגינות עליה מן הסתם לא נתרסקה ולא נחמרה ואין צריך לבדקה, הא נבדקה ונמצאת מרוסקת או נחמרת טריפה. ולא אמרו כאן באלו אלא מפני שדיברו בעוף והעוף אין ריאה שלו מצויה ליחמר ואינה צריכה בדיקה מן הסתם, אבל לב וקרקבן וכבד צריכין בדיקה. ואם נבדקה הריאה ונמצאת מרוסקת או נחמרת טריפה, שכל טרפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. עוד יש לי לומר שאי איפשר להם למנות ריאה בהדייהו לפי שירקות כולל שני צבעים ירוק ככרתי וירוק כביעתא שהוא גאלנ"י, ואם הוריקה הריאה כירקות של ביעתא אפילו לא נפלה לאור טריפה, ואם הוריקה ככרתי כשירה היא מדר' נתן ומצוי הוא בריאה, וכל שיכולין לתלות בתולדתה תולין ומקילין, דרוב בהמות כשירות הן. וזה כפי הסברא שכתבתי למעלה לסייע בהן דברי הגאונים ז"ל, וזה כסיוע למה שכתבתי שם. ובריאה של עוף שאמרו שאינה ליחמר, הכי קאמר אין צריך לבדוק אחריה אולי תימצא ירוקה כביעתא, הא ריאה של בהמה צריכה בדיקה. ומדקא מני הכא כבד בהדי לב וקרקבן דטרפותן מחמת עצמן ולא מחמת בני מעיין, מסתברא לי דאף הכבד פעמים שטרפותו מחמת עצמו וכגון שהוריקה כנגד מרה וכנגד כזית של מקום חיותא, וכמו שכתבתי בנטולין גבי ניטלה הכבד. וכן הדין לפי דעתי בטחול של בהמה ובשהוריק בסומכיה. ומה שלא מנאו כאן, לפי שאין טחול של עוף נפסל בנקב וכמו שכתבתי למעלה גבי ניקב הטחול.
גרסינן התם אמר ר' שמואל בר חייא אמר ר' מני ירוקין שהאדימו ושלקן והוריקו כשירה, כלומר דאזלינן בתר בסוף, מאי טעמא קוטרא הוא דעייל בהו, כלומר מעיקרא וקוטרא בעלמא הוא דשינה מראיתן. אמר רב נחמן בר יצחק אף אנו נאמר אדומין שלא הוריקו ושלקן והוריקו טריפה, מאי טעמא איגלי בהתתייהו, כלומר דאזלינן בתר בסוף בין להקל בין להחמיר. כך היא הגירסא ברוב ספרים. וכן בהלכות הרב אלפסי. ובתר הכי גרסי אמר רב אסי הילכך לא ניכול אלא בשלקא, כלומר בשראינוה שנפלה ונבדקו בני מעיה ולא נראה בהן שום שינוי מראה אפילו הכי לא ניכול אלא בשלקא שאם יש שינוי יתגלה על ידי השלק. והר"ם במז"ל פרשה להא דרב אסי אפיול בסתם בני מעיין. ואינו מחוור, וכי מצריך היה רב אסי לבדוק כל שמונה עשר מיני טריפות, דעל כרחין אם אפילו באלו שלא נראה בהן שום שינוי מצריך רב אסי עוד לשלוק כל שכן במי שלא נבדק כלל שצריך בדיקה, [וזה אי איפשר, אלא ודאי לא אמר רב אסי אלא דוקא במי שנפלה לפנינו לאור שצריכה בדיקה] כמו שאמרנו. ואפילו הכי אסיקנא דלא היא, דכיון שלא נשתנה מראיתו תו לא צריכי למישלק להו, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. והכין הלכתא. ומצאתי בפירושי הר"ם ב"ן ז"ל וכן בחיבור הרב בעל העיטור ז"ל שיש גורסים בהפך, דגרסי בדרב שמואל אמר ר' מני טריפה, ובדרב נחמן כשרה, לומר דבתר מעיקרא אזלינן. ואם הגירסא כן לא ידעתי ליישב בה דברי רב אסי דאמר לא ניכול אלא בשלקא, שהרי לפי הפוך הגירסא לעולם בתר מעיקרא אזלינן בין להקל בין להחמיר. ומכל מקום כיון שיש נוסחאות הפוכות נקיטינן לחומרא, וכל שחזר למראה טרפה על ידי שלק פסולה וכל שחזר למראה הכשר אין עושין בו מעשה להקל וחוששין לה כפי הגירסא השנית.
וניטלה הנוצה כשירה, דתנן נמרטו כנפיה כשירה, ר' יהודה אומר אם ניטלה הנוצה פסולה, ולית הילכתא כוותיה, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דאוקימניה בשיטה, דגרסינן התם (נ"ח, ב') ר' יהודה ור' ישמעאל אמרו דבר אחד, דתנן ר' ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת.
<h2>דף נז:</h2>
ולעניין ספק טרפה, לדידן דקיימא לן כתנא דמתני' דאלו טרפות דאין טרפה חיה, וכדתנן (מ"ב, א') זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה, דאלמא טרפה אינה חיה, בשהיית כמה תצא מידי ספק ותהא כשרה, גרסינן בפרק אלו טריפות אמר רב הונא סימן לטריפה כל שנים עשר חודש. הא פחות מיכן לא יצאה מידי ספק, דיש מכה שהצנה מכאיבה ולא החמה ויש בהפך, ועד שיעברו עליה כל ימי הצנה והחום לא נודע אם ראויה לחיות ממכתה אם לאו. וכדתניא ובגולגולת שיש בה נקב ארוך ואפילו יש בה נקבים הרבה מצטרפין למלא מקדח. אמר ר' יוסי בן המשולם מעשה בעינבל באחת שנפחתה גולגולתה והטיל עליה [רופא חדוק של קרויה וחית. אמר לו ר' שמעון משם ראיה, ימות החמה היו כיון שירדו גשמים נכנסה] בו צנה ומתה. אמר רבינא אמר רב אחא בר יעקב אמר רב טרפה אינה יולדת, כלומר אינה טוענת לאחר שנטרפה ויולדת אבל מה שטענה כבר קודם שנטרפה משבחת היא וגומרת. [ואמר אמימר הני ביעי דספק טרפה דשחלא קמא משהינן להו אי הדרא וטענה שריין ואי] לא אסירן. ולאו אסירן לגמרי קאמר אלא באסורייהו קיימי עד דשהתה שנים עשר חודש, ואי לא שהתה אסירן לגמרי. ואם נתערבה ביצה דספק טריפה באחרות, אם תתבטל כביצה אסורה אם לאו, יתבאר בבית התערובות בשער הראשון בס"ד בדין דבר שיש לו מתירין. (שם נ"ח, א') והילכתא בזכר כל שנים עשר חודש, בנקבה כל שאינה יולדת, כלומר תוך שנים עשר חודש, שלא אמרו בדבר להחמיר אלא להקל כל שהיא יולדת אפילו תוך שנים עשר חודש.
<h2>דף נח.</h2>
אפרוח שנולד מביצת טרפה מותר, לפי שהאפרוח אינו נגבל ונוצר מן הביצה עד שתסרח ותבאש, וכשתסרח עפר בעלמא הוא והרי היא מותרת כנבילה שאינה ראויה לגר, ונמצא שאפרוח זה בהיתר הוא נגבל ונוצר. דגרסינן בתמורה בסוף פרק כל האסורין לגבי מזבח (ל"א, א') אפרוח ביצת טריפה מותר, דכי מתגבל מביצה לבתר דמסרחא, ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא ואשריית לה כיון דלאו בת אכילה היא, ועוד תניא מודה ר' אליעזר לחכמים באפרוח שיצא מביצת טרפה שמותר ליקרב על גבי המזבח. פי' ר' אליעזר שנחלק על חכמים ואמר ולד טרפה לא יקרב על גבי המזבח, באפרוח שיצא מביצת טרפה מודה שיקרב על גבי מזבח.
<h2>דף נח:</h2>
ההיא גובתא דנפקא מבי כסי להובלילא, כלומר מבית הכוסות להמסס, סבר רב אשי למיטרפה; אמר ליה רב הונא מר בר רב בריה דרב אויא הני עיזי ברייתא הכי אית להו. ההיא גובתא דנפקא מבי כסי לכריסא, סבר מר בר רב אשי לאכשורה, כלומר שהיה סבור לדמותה לגובתא דנפקא מבי כסא להובלילא דכשירה, אמר ליה רב הושעיא בחדא מחיתא מחתינהו, היכא דאיתמר איתמר, ומשום דהני עיזי הכי אית להו, היכא דלא איתמר לא איתמר.
העיד יוחנן בן שילא ריש טבחיא דציפורי לפני ר' על שני בני מעיין היוצאין מן הבהמה כאחת טריפה, וכנגדן בעוף כשרה. בד"א שיוצאין בשני מקומות אבל יוצאין במקום אחד וכלין עד כאצבע כשירה. מאי כלין עד כאצבע, פליגי בה רב ניחומי ורב יוסף, חד אמר הוא דהדרי ערבי, וחד אמר אע"ג דלא הדרי ערבי. ואקשינן בשלמא למאן דאמר הוא דהדרי ערבי, היינו דקתני וכלין עד כאצבע, אלא למאן דאמר אע"ג דלא הדרי ערבי, מאי כלין, כלין מלמטה. כך גריס רש"י. והכי פירושא מאן דאמר והוא דהדרי ערבי סבר דהכי קאמר שיוצאין שניהן ממקום אחד, והוא שלא יהא אורך הפיצול יתר מרוחב אצבע ומיד חוזר ומתערב לתוך המעי הראשון, וכאילו אמר והוא שכלה הפצול עד כאצבע; ומאן דאמר אע"ג דלא הדרי ערבי, לאו דלא הדרי ערבי לעולם קאמר, אלא אע"ג דלא הדרי ערבי לסוף אצבע שלמעלה קאמר, אלא כל שכלה עד כאצבע מלמטה סמוך לבית הרעי, אבל אם אינו חוזר ומתערב או שחוזר ומתערב מלמטה ממש בסוף הכרכשא עד שלא ישאר ממקום החבור עד סוף הכרכשא כרחב אצבע טריפה. ולעניין פסק הלכה נקיטינן כדברי המחמיר ובעינן דהדרי ערבי מלמעלה ושלא יהא אורך הפיצול יתר מכאצבע. אבל ה"ר שמעון קאירא ז"ל גורס מאי כלין, כלין מלמעלה; ולומר דמאן דאמר הוא דהדרי ערבי סבר דכלין כאצבע דקאמר, שכלין ומתערבין למטה לפחות עד כאצבע בסוף הכרכשא כמו שאמרנו; ומאן דאמר אע"ג דלא הדרי ערבי, דלא ערבי כלל קאמר, ומאי כלין עד כאצבע לומר שלא יתחיל לצאת אותו ענף מן המעי בראשו ממש אלא לאחר שיעור כדי אצבע. והילכך אנו מחמת ספיקן של גרסאות אלו נקיטינן לחומרא בתרויהו, ולעולם אוסרין אותה מספק עד שיצא הענף מן המעי לאחר שיעור אצבע מלמעלה, ושלא יהא אורך הענף יתר מכאצבע, והוא שיחזור ויתערב לתוך המעי. ועוד אני כותב יתר מזה בעניין יתר כנטול, אם כנטול הוא ממקומו אמרו, או כנטול אחר עמו אמרו. ואני כותבו למטה בראש נטולה. ומה שאמרו וכנגדן בעוף כשירה, פרש"י ז"ל דעוף זימנין דהוה ליה הכי, ואע"ג דלא משתכח לן, הכי קים להו. ולפי פירושו אין יתרון בני מעיין פוסלין בעוף לעולם. וקשיא לי דהא (נ"ו, א') תני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף. וניחא לי, דלא אמרו אלא באיברים שישנן לעולם בדמיון אחד בזה כמו בזה. ותדע לך דהא חסרון באונות בבהמה [טרפה ובעוף כשרה, לפי שאין לה על אותו הדמיון. ועוד תדע שאפילו בבהמה] כל שימצא במקצתן אינו טרפה בכללן, כמו שאמרו (מ"ז, א') ביתרת האונות משום דהני עיזי ברייתא הכי אית להו, ובגובתא דנפקא מבי כסי להובלילא משום דהני עיזי ברייתא הכי אית להו. ועל הדמיון הזה יש לנו לומר ביתרון בני מעים של עוף, הואיל וקים להו דיש עופות דיש להם. ורש"י ז"ל פירש בשם אחרים שלא הכשירו אלא באותן שני בני מעים שדרכן לעולם לצאת בשל עוף. וגם הר"ם במז"ל (פ"ו, הכ"א) כן פסק. ואינו מחוור בעיני, שאם כן מאי כנגדן בעוף דקאמר, פשיטא, וכי אומרין חסרת האונא בבהמה טריפה וכנגדן בעוף כשירה, פשיטא שכל שדרך כולן בכך כשירה בין בעוף בין בבהמה. והראשון נראה לי עיקר.
בהמה שאכלה דבר שנוקב בני מיעיה טריפה כאילו ניקבו הדקין, אבל אכלה דבר שהוא סם המות לה כשירה, לפי שאין זו אלא כמסוכנת ומסוכנת כשירה, דתנן בפרק אלו טריפות אחוזת דם והמעושנת והמצוננת ושאכלה הרדופני ושאכלה צואת התרנגולין וששתת מים הרעים כשירה, אכלה סם המות או שנשכה נחש מותרת משום טריפה ואסורה משום סכנת נפשות. ואוקימנא בגמ' בסם המות דאדם, אבל סם המות דבהמה מותרת משום טריפה ומותר באכילה, דהא הרדופני סם המות דבהמה. וגרסינן בגמ' אמר שמואל הלעיטה חלתית טריפה, מאי טעמא, משום דמינקיב למעיינה. ואוקימנא בקורטי חלתית, אבל בעלין של חלתית כשירה. כבר הקדמנו שכל מקום שהנקב פוסל בו אם ניטל טריפה. וכן הקדמנו שכל מקום שאמרו ניטל פסול אם יש בו יתר ואין דרכו בכך טריפה, אבל אם דרכו בכך כשרה שאין זה יתר, כשני בני מעים בעוף וכיתר שבאונות. אבל שני בני מיעיין בבהמה שאין דרכה בכך טריפה, דגרסינן בפרק אלו טרפות (נ"ח, ב') ההיא חיותא דאישתכח בה תרתין סנייא דיבי, אתיוה לקמיה דרבינא וטרפה מדרב הונא דאמר כל יתר כנטול דמי. ואית דגרסי ואי שפכי להדדי חדא היא וכשירה.
<h2>דף סד:</h2>
ולעניין ביצה שהגעילה אותה התרנגולת קודם זמנה מכח הכאה, שנינו בברייתא בפרק אלו טריפות גיעולי ביצים מותרות, ופירשוה בתשובות הגאונים ז"ל מלשון שורו עבר ולא יגעיל, וקמ"ל דאע"ג דיצאתה קודם זמנה אין בה משום אבר מן החי כיון שאינה מעורה בגידין. ומיירי באיסור הביצה בעצמה דומיא דסופא דקתני ביצים מוזרות נפש היפה תאכל אותן. וכן פירשו בתוספות. וקצת נראה כן מן התוספתא בתרומות פרק דג טמא שכבשו עם דג טהור, דתנינן התם (פ"ט, ה"ה) ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בהן נותן טעם אסורות ואם לאו מותרות, גיעולי ביצים מותרין באכילה, משמע דגיעולי ביצים אינן ביצים טמאות ששלקן עם ביצים טהורות כמו שפרש"י. ומיהו בדין ביצים טמאות ששלקן עם טהורות אכתוב בבית התערובות בס"ד.
<h2>דף עו.</h2>
ניטל צומת הגידין טריפה. כיצד, שנינו בפרק בהמה המקשה בהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשירה, מן הארכובה ולמעלה טריפה. וכן שנטל צומת הגידין. שלש עצמות יש ברגל, העליון המחובר עם הגוף והוא הנקרא ירך וקראו אותו חכמים קולית; והשני לו הוא הנקרא שוק וראשו העליון מתחבר עם הירך והיא הארכובה שבגמל ניכר שאמרו בכל מקום; והשלישי הוא הנקרא רגל והיא הארכובה הנמכרת עם הראש שאמרו, ובראש העצם הזה הוא העצם הקטן שמחבר בינו ובין השוק ונקרא ערקומא ובלעז בורוקינק. ובעצם האמצעי הנקרא שוק הוא צומת הגידין שאמרו ויוצאין הגידין מבשר השוק ומתפשטין עד סוף אותו פרק ונצמתין בו בין בעוף בין בבהמה, ולא כמקצת מן הגדולים שאמרו שהם בפרק התחתון הוא הרגל מקום שבעוף עשוי קשקשים קשקשים. ותדע לך, מדאמרינן בגמ' אמר רב יהודה אמר רב למטה למטה מן הארכובה, למעלה למעלה מן הארכובה, ובאי זה רכובה אמרו, כלומר במשנתינו שאמרו נחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה כשירה באי זה רכבה אמרו, בארכובה הנמכרת עם הראש, שהוא עצם התחתון. עולא אמר ר' הושעיה ארכובה שכנגדו בגמל ניכר והוא השוק הנקרא קולית, ואם נחתכו רגליה למטה מאותה רכבה כשירה, ולומר שאם נחתך עצם השוק כשירה. אמר ליה עולא לרבא ואמרי לה לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא כנגדו בגמל ניכר, היינו דקתני וכן שניטל צומת הגידין, לומר דמדקתני וכן משמע שאין באותו עצם האמצעי שהוא למעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש אלא טרפות זה של צומת הגידין, ולמעלה ממנו הוא שאמרו שאם נחתכו שם רגליה טריפה, אלא לדידך דאמרת שבאותו העצם האמצעי בעצמו ששם צומת הגידין הוא מה שאמרו שאם נחתכו שם רגליה טריפה, מאי וכן. ופריק לעולם זה וזה באותו עצם, ורכבה בלא צומת הגידין וצומת הגידין בלא רכבה, אם כן על כרחינו אין צומת הגידין אלא באותו עצם האמצעי. וזה פשוט ומבואר.
ולעניין חתוכת הרגלים מסתברא כדברי רש"י ז"ל דהלך אחר המחמיר, דאע"ג דאקשי עולא ושתיק ליה רב יהודה, לא אשכחן לרב יהודה דהדר ביה, ואע"ג דרב פפי מתני משמיה דרב יהודה כדעולא, הוה ליה תרי לישני ובשל תורה הלך אחר המחמיר. ועוד נראה לי סיוע לדברי רש"י ז"ל לכאורה מדאיפליגו רב ושמואל (שם ע"ו, ב') בשנשבר העצם, רב אמר למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור, ושמואל אמר אפילו למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת, ואתקיף רב נחמן לשמואל יאמרו אבר שממנה חיה מוטל באשפה והיא מותרת, ולדברי רש"י ז"ל ניחא לרב דהא לדידיה כל שלמעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש טרפה ולא מכשר אלא למטה מן הארכובה, אבל לדברי רבותינו הגאונים ז"ל אם נפרש למטה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר לרב נמי קשיא, דהא איהו נמי אכשורי מכשר בשוק שממנו חיה שהרי יש בו צומת הגידין ואע"פ שהוא מוטל באשפה. ועוד היאך איפשר ליה לשמואל למימר למעלה מן הארכובה אבר עצמו אסור ובהמה מותרת, אם כן נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה טרפה היכי משכחת לה. ומיהו איפשר דשמואל שני ליה בין נחתכו לשנשתברו, ומתני' בשנשבר העצם אין שחיטתו מטהרתו קתני וסבירא ליה דאפילו למעלה מן הארכובה קאי. וכן כתב רש"י ז"ל. ומכל מקום נראה שרש"י ז"ל עצמו על זה סמך ולומר דרב ושמואל בנשבר עצם השוק פליגי, שרש"י ז"ל כך כתב שם ולקמן פסיק הילכתא הכי אפילו בנשבר העצם וכל שכן בנחתך לגמרי. ע"כ לשון הרב ז"ל. נראה שדקדק מפלוגתא דרב ושמואל ומדשלחו מתם הילכתא כוותיה דרב. והשתא נמי לא תיקשי מתני' לשמואל, דרב ושמואל בלמעלה מן הארכובה הנמכרת עם הראש פליגי, ומשום דרב סבר באי זו רכבה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש אמר איהו בהמה אסורה, ושמואל אמר ליה דלמעלה מאותה רכבה בהמה מותרת דלא אמרו טריפה אלא בארכבה שכנגדו בגמל ניכר. ולפי ששם צומת הגידין שאם נטלו טריפה אתקיף רב נחמן עליה דשמואל יאמרו אבר שממנו חיה מוטל באשפה והיא מותרת דהא אם ניטל צומת הגידין טריפה, ואם תאמר שאין הבהמה חיה מצומת הגידין שאם חסרו אינה טריפה שלא אמרו אלא וכן שניטל צומת הגידין דווקא ניטל, אם כן אף כשנחתך הרגל למעלה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר נמי מאי הוי והא אין הבהמה חיה ממנו שהרי חסרת רגל אינה אסורה אלא מחמת בוקא דאטמא, הא אם נולדה חסרת חצי רגל או אפילו כולו ובלבד שיהא הבוקא קיים כשירה. והשתא נמי לא צריכי לדחוקי ולאיפלוגי בדשמואל בין נשבר העצם ואין רוב הבשר קיים לנחתך, דכל שנשבר ואין רוב בשר קיים הרי הוא כנחתך לגמרי לעניין הגנה שאין מגין מעתה כאילו נחתך, דאם לא כן מאי קא מתקיף רב נחמן יאמרו אבר שממנו חיה מוטל באשפה והיא מותרת, ומאי קושיא והלא האבר והבשר המדולדלין בבהמה אינן אסורין דבר תורה אלא משום מצות פרוש מדרבנן משום גזרת אבר ובשר הפורשין מן החי, ובהמה למה תיאסר משום כך, אבל השתא אתי שפיר יאמרו אבר שממנו חיה מוטל באשפה ומשעה שנשבר ואין רוב בשר קיים הרי הוא כאילו ניטל לגמרי, והיא אינה חיה זולתי אותו אבר, והיאך תהא מותרת.
ולעניין פסק הלכה, רש"י ז"ל מחמיר כלישנא קמא דרב יהודה אמר רב דארכובה גופה הנמכרת עם הראש, וארכובה גופה דהיינו העצם האמצעי הנקרא שוק שנשבר ועדיין צומת הגידין קיים טריפה. ומיהו דווקא בשנשבר העצם ואין רוב בשר קיים אבל רוב בשר קיים כשירה וכדכתבינן לקמן. אבל רבותינו הגאונים ז"ל פסקו כלישנא בתרא וכדאמר רב פפי משמיה דרב יהודה אמר רב דארכובה גופה היא שכנגדה בגמל ניכר. וכן הרב אלפסי ז"ל בהלכות לא כתב אלא לישנא בתרא דרב יהודה אמר רב. וכן מסכים ומורה הר"ם ב"ן ז"ל שאם נחתך העצם האמצעי למעלה מצומת הגידין כשירה ואע"פ שצומת הגידין מוטלין עמו באשפה. וזו היא שאמרו ואל תתמה שהרי חתכה מכאן ומתה חתכה מכאן וחיתה. והקשה הוא ז"ל אם כן כשנחתכו הגידין יחתוך העצם מלמעלה סמוך לארכובה ותכשר. ותירץ שהדין כך הוא נותן שנחתכו רגליה לגמרי במקום צומת הגידין ושחטה ודאי טריפה שהרי יש בה מכה שאינה חיה בה, ואע"פ שהיא חיה אם בא לחתכה למעלה, מכל מקום אינה חיה באותו טרפות שבה באותו עניין שהוא עכשיו ואפילו בבדור סמנין, אבל אם חתך למעלה מצומת הגידין קודם שחיטה וחיה ואחר כך נשחטה לאו נטולת הגידין היא זו אלא חתוכת הרגלים למטה מן הארכובה וכשירה. ואם תאמר שמא כבר התחילה מכתה להמית בה, חולי הוא זה ומסוכנת כשירה. ובודאי מצינו טרפה ונכשרת, ריאה שניקבה ומתחילה לא סביך בבשרא טרפה סביך בבשרא הוכשרה (מ"ח, א'), וכללו של דבר כל היכא דאיפשר לקיימה שנים עשר חודש חזרה להכשירה בכך. ומכאן נלמוד לחסר ברגל במקום צומת הגידין כשירה עד שיהא חסרון למעלה מן הארכובה שכנגדו בגמל ניכר. ואינו מחוור בעיני, שלדברי הרב ז"ל צריכין אנו לומר בההוא צנא דנקורי דאתא לקמיה דרבא ובדקינהו בצומת הגידין (נ"ז, א'), שלאחר שנשחטו אתו לקמיה, דאי לא הוה ליה לחתכן למעלה מצומת הגידין וכשרין, וההוא בר טביא דהוה בי ריש גלותא דאיפסיק כרעא בתריתא ובדקה רב בצומת הגידין (נ"ט, א'), בשנשחט קודם בדיקה נמי הוה, ובי ריש גלותא דהוו שכיחי חכימי אמאי לא חתיכו רגליה עד שלא נשחט ומפקי ליה מידי ספק. ועוד תמיהא לי דהא תלמוד טריפה אין לה תקנה לעולם קאמר, כדאמרינן בריש פרק בהמה המקשה (ס"ח, ב') גבי הוציא העובר את ידו אמר רבה כטרפה, מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר, אף בשר כיון שיצא חוץ למחיצתו שוב אין לו היתר. וכל שאיפשר לבוא לידי היתר על ידי אדם אע"פ שנשחט ומומו עמו כשר, כדאמרינן (נ"ד, א') גמירי דאי בדרי לה סמני חיה, ואם כדברי הרב ז"ל כיון שאיפשר להיות לה היתר על ידי חתיכת האבר אפילו השתא הוה לן לאכשורה, ואע"ג דלית לה תקנה בעניין שהיא עומדת עכשיו, מה בכך כיון שתקנתה מצוי ורפואה קרובה לבוא יותר מבדור סמנין. אלא משמע דכל שניטלו צומת הגידין טריפה לעולם ואין לה תקנה, ומתני' ניטל צומת הגידין טריפה קתני דמשמע דכיון שניטל טריפה, דאי לא ליתני תקנתא. וניקבה הריאה וסביך בבישרא זהו פסול החוזר להכשירו מעצמו, אבל פסול שאינו חוזר להכשירו על ידי עצמו ולא בבדור סמנין אלא בנטילת האבר טריפה לעולם.
ואלו הן צומת הגידין, רבה אמר רב אסי דאגרמא ולבר, רבה בר רב הונא אמר רב אסי דאגרמא לגאו, רבה בריה דרבה בר רב הונא אמר רב אסי דעילוי ערקומא (גופה). יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' אבהו יתיב וקאמר דערקומא גופה, אמר להו ר' אבא לא תציתו ליה, הכי אמר רב יהודה אמר שמואל צומת הגידין שאמרו היכא דפרעי טבחי, והיינו דרבה בריה דרבה בר רב הונא אמר רב אסי. ה"ר אברהם ז"ל פירש הלכה זו והוא הנכון שבשמועה, והנני כותבה בלשונו. זה לשון הרב אומר תחלה מה שראו עיניי ומשמשו ידיי והראיתי לתלמידיי, כי צומת הגידין שני מקומות הן באותו העצם הנקרא אישקנקיל שהוא מתפרק מן הארכובה התחתונה הנמכרת עם הראש, ושני המקומות האלה הם המקום האחד מבפנים כלפי גוף הבהמה והמקום האחר כלפי חוץ וזנב הבהמה נופלת עליו והוא מקום שהטבחים נוקבין בו לתלותה באונקלי בשעת הפשטה מפני שאותן הגידין הם גסים וקשים. עתה שאלו בעלי הגמרא אי זהו מקום צומת הגידין אם הוא החיצון או הפנימי, ומאי זה מקום הוא מתחיל, ובסוף שאלו עד היכן הוא תפיסתו. והנה רבה ורבה בר רב הונא נחלקו בין החיצון והפנימי, רבה אמר כי החיצון הוא צומת הגידין ורבה בר רב הונא אמר כי הפנימי הוא צומת הגידין. וקיימא לן כרבה בר רב הונא דקאי שמואל כוותיה וסוגיא דשמעתא דלקמן כוותיה כדמפרשינן לקמן. ורבה בריה דרבה בר רב הונא לא בא לחלוק עם הראשונים אלא להגיד מקום התחלתו ואמר מעילוי ערקומא הן מתחילין להטרף הבהמה בהן, ופי' ערקומא בורוקינק והוא המפריש בין הרגל הנמכר עם הראש ובין הערקוב הנקרא אישקנקיל, ואותו בורוקינק נמכר עם העוקץ, ואותו עצם הערקום שמחוברין בו הגידים התחתונים אשר בהם תולין הבהמה ראשו האחד חופה הבורוקינק והראש האחר עולה עם הגידין התחתונים ונפרד מן הערקום ומפריד הגידין המחוברין בו מן הערקוב, ובינו ובין הערקוב הטבחים נוקבין ותולין, וההוא מרבנן דאמר כי התחלת הצומת הגידין דערקומא גופה הוא היה מחמיר יותר. ואמר להו ר' אבא לא תציתו ליה, אלא התחלתן מעילוי ערקומא והוא מקום שהטבחין נוקבין הבהמה לתלותה כאשר פירשתי.
<h2>דף עו:</h2>
אמר אמימר תלתא חוטי הוו, חד אלימא ותרי קטיני, איפסיק אלימא הא אזדא רוב בניין, איפסוק קטיני הא אזדא רוב מניין. מר בר רב אשי מתני לקולא איפסיק אלימא הא איכא רוב מניין, איפסוק קטיני הא איכא רוב בניין, לומר שאין הבהמה נטרפת בהן עד דאיפסיק רוב בניין ורוב מניין. ולעניין פסק הלכה קיימא לן כמר בר רב אשי, דבכוליה תלמודא נקיטינן כוותיה בין לקולא בין לחומרא לבד מהנך תרי. וכן פסקו הרב אלפסי והר"מ במז"ל (פ"ח, הי"ח). ותמהני על הרב בעל התרומות שכתב משמו של רש"י הלכה כאמימר לחומרא. אמר רב יהודה אמר רב צומת הגידין שאמרו ברובן, מאי ברובן ברוב אחד מהן. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מיכדי תלתא הוו כי מיפסיק חד נמי לגמרי הא איכא תרי, כלומר ואפילו איפסיק אלימא דהא איכא רוב מניין. ואמרינן טעמא דאיכא תרי הא ליכא תרי לא, ופליגא דרבנאי דאמר משמיה דשמואל צומת הגידין שאמרו אפילו לא נשתייר מהן אלא כחוט הסרבל כשירה. איכא דאמרי מאי רובו, רוב כל אחד ואחד. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מיכדי תלתא הוו הא איכא תילתא דכל חד וחד, מסייע ליה לרבנאי דאמר משמיה דשמואל צומת הגידין שאמרו אפילו לא נשתייר מהן אלא כחוט הסרבל כשירה. ולעניין פסק הלכה קיימא לן כרב דאמר ברובן, דכל רב ושמואל הלכה כרב באיסורי. ובהני תרי לישני דרב נקיטינן כלישנא בתרא ולקולא. וכן כתב הר"ם במז"ל (שם). והרב אלפסי ז"ל לא הביא בהלכות אלא הלשון האחרון לבד ולקולא. וכן נראה לי דהא בין לאמימר בין למר בר רב אשי ליתיה ההוא לישנא קמא דרב, דאפילו מרימר דמחמיר טפי עד דאזיל רוב בניין דהיינו כולי אלימא או דאיפסוק תרי קטיני דאזל רוב מניין אכשורי קא מכשר, אבל לישנא בתרא דרב אתיא כמר בר רב אשי דהא אזדא רוב מניין ואזדא רוב בניין כיון דאיפסיק רוב כל אחד ואחד. ומיהו תמיהא לי קצת אמאי בעינן רוב כל אחד ואחד, דהא אפילו ברוב אלימא ורוב אחד מן קטיני הוה לן למיסר דהא רובו ככולו אמרינן, ובדאיפסיקו תרי וחד מינייהו אלימא ליכא מאן דמכשר. ושמא נאמר דהא דאמרינן ברוב כל אחד ואחד לאו למימרא דעד דאיכא רוב כולהו תלת כשירה, אלא לומר דאע"ג דאיפסיק רוב תרי קטיני לא מיטרפא עד דאיפסיק נמי אלימא בהדיהו. אי נמי איפשר לומר דהכי קים להו לרבנן דאי אישתייר חד מינייהו שלם ומיעוטן דתרי אחריני כשירה, עד דאיפסיקו תרין לגמרי והוא דהוי חד מינייהו אלימא, או דאיפסיקו רוב כל אחד ואחד מכולהו תלתא, וכסבריה דשמואל נמי דאמר דמיעוטן מציל ואע"ג דלא אישתייר אלא כחוט הסרבל. ומיהו הני מילי בבהמה אבל בעוף אפילו נפסק אחד מהן טריפה, וכמו שאני כותב בסמוך.
ולעניין צומת הגידין בעוף, גרסינן התם בעופא שיתסר הוו, אי איפסיק חד מינייהו טריפה. אמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמיה דאביי ואייתיאו לוותיה עופא ובדק ואשכח חמיסר, הוה חד דשני מחבריה, כלומר שהיה עבה מחבריו, נפציה אשכחיה תרי. ואם נפסק רוב אחד מהן איכא למימר דכשירה דבגידין אין הולכין בהן אחר הפסק רובן אלא אם כן נפסק רוב כל אחד ואחד לרב, ולשמואל אפילו מיעוט כל אחד ואחד מציל. וכן פסק הר"ם ב"ן ז"ל. אבל הר"ם במז"ל כתב לחומרא אפילו ברוב אחד מהן. ושיעור צומת הגידין בעוף עד היכן למעלה, לא נתפרש. ויש לומר דאף הן דינן כצומת הגידין של בהמה דקה, דכיון שלא נתנו שיעור אלא לבהמה גסה ארבע בטדי ובבהמה דקה נתנו סימן במראיתן, עוף נמי כבהמה דקה, שאם לא כן היה להם לפרש.
נשבר העצם ויצא לחוץ מקום שאינו עושה אותה טריפה, אם אין עור ובשר חופה את רובו האבר עצמו אסור. וכן הדין לבשר המדולדל בבהמה ובעוף. ולאו מדאוריתא אלא מצות פרוש יש בו מדרבנן, דאיתמר בפרק בהמה המקשה אמר רב למעלה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו זה וזה אסור, למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר ואם לאו אבר אסור ובהמה מותרת. ושנינו בברייתא בפרק המקשה (ע"ג, ב') ובשר בשדה טריפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעופות אע"פ ששחטן אסורין. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אין לך בהן אלא מצות פרישה בלבד. והכי קיימא לן וכדאסיקנא התם (ע"ד, א') דשחיטה אינה עושה נפול.
נשבר העצם מקום שעושה אותה טריפה וחזר ונקשר ולא נודע אם יצא רובו אם לאו, ראיתי משמו של רבינו יעקב ז"ל דסתמא דמילתא לא יצא רובו. וכתב בעל התרומה ז"ל שמא טעם רבינו שאם יצא רובו לא חזר ונקשר. ועליו אנו סומכין ועושין מעשה. נשבר ולא נקשר ולא נודע אם מחיים אם לאחר מיתה, על כיוצא בזה כתב הרב בעל הלכות גדולות דסתמן להחמיר, דעד כאן לא קאמר רב הונא (ט', א') נשחטה בחזקת היתר עומדת אלא בשיש לפנינו במה לתלות, כידא דטבחא ובא זאב ונטל בני מעיה (מ"ט, א', ט', א'), אבל בשאין בפנינו במה לתלות אסורה מספק. אבל טרפה לכותל וכיוצא בזה שיש לתלות בכך תולין ומתירין כמו שתולין בזאב ומשמוש ידא דטבחא.
אמר עולא אמר ר' יוחנן עור הרי הוא כבשר, אמר ליה רב נחמן לעולא ולימא מר עור מצטרף לבשר (דהא עור ובשר קתני) ולומר שיהא לפחות מחצה בשר, דהא עור ובשר קתני, אמר ליה אנן עור בשר תנינן. איכא דאמרי אמר עולא אמר ר' יוחנן עור מצטרף לבשר, אמר ליה רב נחמן לעולא ולימא מר עור משלים לבשר לחומרא, כלומר לא שיהא חופה עור מחציתו אלא שיהא בשר חופה את רוב רובו ועור משלים השאר, אמר ליה אנא עובדא ידענא דההוא בר גוזלא דהוה בי ר' יצחק נפחא דעור מצטרף לבשר הוה דאתא קמיה דר' יוחנן ואכשריה, אמר ליה בר גוזלא קאמרת שאני בר גוזלא דרכיך. וכן פירשו ר"ח ורש"י זכר כולם לברכה, אבל ה"ר זרחיה הלוי ז"ל פירש בשם הגאונים ז"ל עור משלים לבשר, שאין הבשר בלא עור מציל אלא בשבשר ועור על גביו כעין בשר שלם. והר"ם ב"ן ז"ל כתב אם כן בר גוזלא דרכיך כל שכן שהיה צריך עור על גבי בשר. ולעניין פסק הלכה קיימא לן כהאי לישנא בתרא לחומרא, דר' יוחנן לא אמר בהדיא עור מצטרף לבשר אלא עולא מכללא שמע לה מההוא עובדא דבר גוזלא, ורב נחמן דחי ליה דשאני בר גוזלא דרכיך, והילכך בבהמה אין עור מצטרף לבשר אבל משלים לרובו, ובר גוזלא אפילו עור מצטרף לבשר. ומסופק אני אי בר גוזלא דווקא משום דרכיך טובא אבל אווזין ותרנגולין לא והיינו דקאמר שאני בר גוזלא [ולא קאמר שאני עופא דרכיך, ואי נמי אפילו אווזין ותרנגולין אלא משום דמעשה שהיה בבר גוזלא הוה קאמר שאני בר גוזלא] ולאו דווקא. ומלשון ר"ח ז"ל נראה לי דהוא הדין לכל עוף, שכך כתב שאני בר גוזלא דרכיך והוי כבשר אבל בהמה לא, אלמא לא מפיק אלא בהמה דווקא. ומסתברא נמי דאפילו בבר גוזלא עור לבדו אינו מציל אבל מצטרף, דצירוף עצמו לא שמענו אלא מעדותו של עולא ומעשה שהיה עור מצטרף לבשר הוה. והר"ם במז"ל פסק כלישנא קמא דעור הרי הוא כבשר. ונראה לי שסמך הרב על מה שאמרו שם בסמוך נטל שליש התחתון מהו, כלומר אם ניטל שליש של בשר הסמוך לעצם, ומהדרינן תא שמע דאמר עולא אמר ר' יוחנן עור הרי הוא כבשר, אלמא מדמייתינן מינה ראיה שמע מינה קים ליה לתלמודא דהילכתא כוותיה. ומיהו נראה לי שאין זו ראיה, דלאו למימרא דהילכתא הכין אלא לומר דמדעולא נשמע לדידן, מי לא אמר עולא דעור גרוד מגין אם כן אי איפשר דעור עם שני שלישי בשר לא מגין לכולי עלמא, דכולי האי ליכא לאיפלוגי בין עולא לדידן. ועוד דעל כרחין מדעולא ודאי נשמע לדידן, דהא בדעולא תרתי איכא, חדא דעור הרי הוא כבשר ועוד אחרת דאע"ג דניטל בשר שתחת העור אפילו הכי עור מגין, ונהי דאנן לא קיימא לן כוותיה משום דעור אינו כבשר, מכל מקום שמעינן מינה דאע"ג דניטל הבשר שתחת העור אילו היה עור כבשר היה מציל, אם כן ניפשוט מינה בעיין לניטל שליש התחתון כשר. וזה נכון וברור. וכולהו רבוואתא ז"ל לחומרא פסקי דעד דאיכא רוב בשר לא מכשרינן, ואע"ג דללישנא קמא אמר עולא אנן עור או בשר תנינן, ללישנא בתרא מימר אמרינן דמעולם לא אמר עולא כדין.
ולעניין גידים הרכים שסופן להקשות, גרסינן התם הנהו גידין הרכין דאתא לקמיה דרבא, אמר למאי נחוש להו, חדא דאמר ר' יוחנן גידין שסופן להקשות נימנין עליהן בפסח, ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל. אמר ליה רב פפא לרבא ר' שמעון בן לקיש ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל, ואישתיק. ואקשינן אמאי אישתיק והאמר רבא הילכתא כר' שמעון בן לקיש בהני תלת, כלומר דווקא באותן השלש שאמרו ביבמות בריש פרק החולץ (ל"ו, א'), וזו אינה מהם. ופריק שאני הכא דהדר ביה ר' יוחנן לגבי ר' שמעון בן לקיש דאמר ליה אל תקניטיני בלשון יחיד אני שונה אותה. והילכך קיימא לן דאינן כבשר ואינן מגינין דבתר בסוף אזלינן שהרי סופן להקשות.
<h2>דף עז.</h2>
ההוא נשבר העצם ויצא לחוץ דאישתקיל קורטיתא מיניה, אתא לקמיה דאביי שהייה תלתא רגלי. אמר ליה רב אדא בר מתנה זיל לקמיה דרבא דחריפא סכיניה, אתא לקמיה דרבא אמר ליה מיכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן, מה לי נפל מה לי איתיה. נראה שרש"י ז"ל פירשה לזו בשלא יצא לחוץ אלא מיעוטו וממה שיצא לחוץ נפל מיניה קורטיתא, ואביי איסתפוקי איסתפק כיון דנפל מיניה דילמא לא הדר בריא, ואמר ליה רבא דלא הקפידה המשנה אלא ביצא רובו הא לא יצא רובו לא שנא איתא ולא שנא נפל מיניה כשרה. וכן פירשה גם הר"ם במז"ל (פ"ח, הי"ב). והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל פירש כגון שיצא רובו של עצם ונפל ממנו מקצת עד שיהיה עור ובשר חופה רוב עוביו ורוב היקיפו של עצם הנשאר, ומסתפקא ליה לאביי אי אזלינן בתר רוב עצם דהשתא או לא, ופשט ליה רבא דלא. ולעניין פסק הלכה לכל הפירושין הכל הולך אחר רוב יציאתו של עצם ולא שנא איתיה ולא שנא נפל מיניה.
אמר ליה רבינא לרבא מתלקט מהו, כלומר אם אותו עור ובשר החופה את רובו אין כולו במקום אחד אלא מתלקט מעט כאן ומעט כאן סביבות השבר, מי בעינן הרוב כולו במקום אחד או לא. מתרוסס מהו, כלומר אפילו היה כולו במקום אחד אלא שהבשר דל מרודד וקלוש. ור"ח ז"ל פירש מלשון מכה טרייה, תרגום טרייה מתרוססה. מתמסמס מהו. היכי דמי מתמסמס, אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהרופא גוררו. ואע"ג דבפרק אלו טריפות מיפשט פשיטא להו דכל שהרופא גוררו הרי הוא כנטל, דאמרינן התם (נ"ג, ב') אמר רב יהודה כי הוינן בי רב כהנא כי מייתי קמן ריאה ומותבינן לה ויתבה שפיר וכי מדלי לה נפלה תלחי תלחי טרפינן לה מדרב הונא בריה דרב יהושע, התם הוא דנתמסמס האבר בעצמו שהוא עושה אותה טריפה כריאה וכרס וצומת הגידין, אבל כאן שאין עיקר הטרפות תלוי בבשר אלא ביציאתו של עצם ובשר זה אינו אלא מגין בפני העצם, דילמא אע"פ שהרופא גוררו כל שישנו מחמם ומגין, או דילמא הרי הוא כאילו אינו. ולא איפשיט ולחומרא, הילכך בין מתלקט בין מתרוסס בין מתמסמס אינו מגין וטריפה.
איבעיא להו נקב מהו, נקלף מהו, נסדק מהו, ניטל שליש התחתון מהו. כל אלו פירשן רש"י ז"ל בבשר החופה את רוב העצם. ור"ח פירש בעצם הנשבר בעצמו. ואהדריה ת"ש דאמר עולא אמר ר' יוחנן עור הרי הוא כבשר. ודחינן דילמא דקנה משכא דידיה. כך גרש"י ז"ל דידיה בדל"ת, ופירש דלא אמר ר' יוחנן עור הרי הוא כבשר אלא במקום שאין דרכו להיות שם בשר כלל כגון המקום הסמוך ממש לארכובה הנמכרת עם הראש שאין שם אלא עור דבוק לעצם וכיון שהעור בתולדתו מדובק שם יפה עם העצם במקומו מציל הוא, אבל במקום אחר לא ואפילו עור ושני שלישי בשר דהיינו נטל שליש התחתון אינן מצילין. ור"ח ור"ת ז"ל גורסין ריריה ברי"ש, כלומר שנתמלא בין העצם והעור רירין והילכך אותו ריר ממלא מקום הבשר ומציל כבשר. ולעניין פסק הלכה כל אותן הבעיות לא איפשיטו ולחומרא.
אמר רב אסי כי הוינן בי רב פפא איבעיא לן נקדר כמין טבעת מהו, ופשיטנא מהא דאמר רב יהודה אמר רב דבר זה שאל ר' לחכמים וחכמים לרופאים ואמרו מסרטו בעצם ומעלה ארוכה. אמר רב פפא והוא דקנה משכא דידיה. ודווקא בעצם אבל פרזלא מרזף זריף. פירוש נקדר הבשר בסכין מעל השבר בעוגל כמין טבעת ורוב היקיפו מכוסה מהו, מי אמרינן כיון דנקדר בעגול שוב אין מעלה ארוכה או לא, ופשיטנא דכשירה דמסרט את הבשר בעצם דעלמא ומתוך שהוא מוציא דם מתחבר ונמשך זה אצל זה ומעלה ארוכה. וכן דרך הרופאים. ודווקא דקנה גרמה דידיה שאנו רואים שהעצם מחזיק בשלו סביבות הקדירה שכל העצם מדבק לבשר סימן עליית ארוכה הוא.
<h2>דף צג.</h2>
ולענין ביצי זכר שנתקו גידיהן ועדיין תלויין בכיסן, גרסינן בפרק גיד הנשה ביעי חשילאתא, רב ור' אסי, חד אסר וחד שרי. מאן דאסר מדלא קא בריאן הני אבר מן החי נינהו, ומאן דשרי מדלא מסרחן הני חיותא אית בהו. ואידך הא דלא מסרחן משום דשליט בהו אוירא, ואידך הא דלא בריאן כחישותא הוא דנקיט להו. אמר ליה ר' יוחנן לר' שמעון בר אבא הני ביעי חשילאתא שריאן, ואת לא תיכול משום שנאמר ואל תיטוש תורת אמך, וקיימא לן כר' יוחנן, והילכך במקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין, הא בשאר מקומות שלא נהגו אוכלין.
